טעמי מצוות רציונליים ומשמעת לשמה ב''ספר האמונה הרמה'' לרבי אברהם אבן דאוד
המאמר, "טעמי מצוות רציונליים ומשמעת לשמה ב'ספר האמונה הרמה'", מאת פרופ' שלום צדיק, מנתח את עמדתו של ר' אברהם בן דאוד הלוי (ראב"ד), פילוסוף מוסלמי-ספרדי מן המאה ה-12 ומחבר "ספר האמונה הרמה", בנוגע לשאלת טעמי המצוות והיחס שבין ציווי הדת למוסר. צדיק מצביע על כך שראב"ד, שהקדים את הרמב"ם, פיתח תורה ייחודית שאינה מתמקדת בחיפוש טעם שכלי לכל מצווה ומצווה, אלא עוסקת בתכלית הכללית של חוקי התורה כדרך להגשמת השלמות האנושית. ראב"ד קובע כי חוקי התורה נועדו לתיקון האדם הן במישור המוסרי והן במישור השכלי, ושהשלמות המוסרית היא תנאי הכרחי להשגת השלמות השכלית.
פרופ' שלום צדיק מתמקד בניתוח מושג "השמעת מצוות" (ציווי שאינו מוכר לשכל) אצל ראב"ד, ומראה כי הוגה זה תומך בגישה של "משמעת לשמה". ראב"ד קובע כי גם מצוות שאינן מובנות לשכל (כדוגמת מצוות פולחניות) מביאות תועלת לאדם, וזאת משום שעצם קבלת עול של ציווי שאין לו טעם שכלי גלוי מביא את האדם ל**"כניעה מוחלטת לאל"** ואל דרגת "העושה מצוות לשמן". לשיטתו של ראב"ד, פעולה זו של הכנעה רציונלית מהווה את התכלית העליונה של המצוות שטעמן לא נודע, שכן היא מביאה את האדם לדרגה המוסרית הגבוהה ביותר האפשרית – דבקות גמורה ב״רצון האל״.
שלום צדיק מסכם וקובע כי הגישה של ראב"ד חורגת מתורות טעמי המצוות הרציונליות-פילוסופיות של זמנו בכך שהיא מזהה טעם פילוסופי לאי-מציאת טעם שכלי במצוות מסוימות: האי-ידיעה עצמה היא המפתח ל״השלמת האמונה״ של האדם הדתי. ראב"ד למעשה משתמש במנגנון רציונלי פילוסופי כדי להסביר ולחייב צייתנות שאינה רציונלית בהכרח. בכך מאפשר הדיון הבנה מעמיקה יותר של הדרך שבה הפילוסופיה היהודית בימי הביניים שילבה בין חובת השכל לבין דרישת הציווי הדתי והניחה את התשתית התיאורטית לדיונים מאוחרים יותר בנושא ה״אמונה העיוורת״ וה״משמעת לשמה".