בין תורת ישראל לתורת העמים בהגותו של רבי משה מנרבון
המאמר, "חוק התורה וחוקי העמים בהגותו של רבי משה מנרבון", מאת פרופ' שלום צדיק, מנתח את עמדתו של הפילוסוף היהודי רבי משה מנרבון (רמ"ן, המאה ה-14) בשאלת תוקפם ומעמדם של חוקי התורה ביחס לחוקי העמים. צדיק מצביע על כך שרמ"ן מציג תפיסה רדיקלית ונטורליסטית שבה האמת והצדק הם מוחלטים ונובעים מהטבע והם אוניברסליים. לשיטתו של רמ"ן, החוקים המדיניים של תורת משה אינם יוצאי דופן: הם דומים לחוקים שכל חברה נבונה יכולה לחוקק והם אינם נצחיים אלא משתנים בהתאם לנסיבות ההיסטוריות ולמצב הנפשי של העם.
פרופ' שלום צדיק מדגיש כי רמ"ן סבור שהמטרה הבלעדית של תורת משה היא פוליטית – להוביל את ישראל לשלמות והיא עושה זאת על ידי שימוש באמצעים מוגבלים ומותאמים למציאות. רמ"ן למעשה משתמש בפילוסופיה האריסטוטלית כדי לטעון שכל הדתות כולן, כולל היהדות, נולדו מתוך צרכים מדיניים וטבעיים והן אינן מייצגות את האמת המוחלטת. מכאן שחוקי התורה אינם חוקי אמת אוניברסליים במובן הפילוסופי הטהור, אלא חוקים מדיניים שמטרתם להוביל את הקהילה היהודית לתיקון בנסיבותיה הספציפיות.
שלום צדיק מסכם וקובע כי אף על פי שרמ"ן מחזיק בגישה רדיקלית שרואה את התורה כיצירה היסטורית שאינה נצחית, הוא אינו מסיק מכך שיש להמיר דת. רמ"ן טוען כי היהדות היא הטובה מכל הדתות הקיימות, כיוון שהיא "הדת האמתית" במובן שהיא מקדמת בצורה הטובה ביותר את השגשוג החברתי והשכלי של האדם. בכך, רמ"ן מייצג זרם אבן רושדי יהודי מובהק, שבו הפילוסוף, אף שהוא מכיר במגבלותיה הטבעיות-מדיניות של הדת, עדיין בוחר להישאר נאמן לה, מתוך הכרה בתועלתה המדינית וביכולתה למנוע ״הידרדרות רוחנית״.