הגדרת האמונה ושאלת ההכרח להאמין באל בהגותו של רבי אברהם בר חייא
המאמר, "הגדרת האמונה ושאלת ההכרח להאמין באל בהגותו של רבי אברהם בר חייא", מאת פרופ' שלום צדיק, דן בהגדרת המונח 'אמונה' בהגותו של רבי אברהם בר חייא (ראב"ח), שהיה הפילוסוף היהודי הראשון שכתב חיבורים פילוסופיים שלמים בשפה העברית. המאמר מצביע על כך שראב"ח משתמש בשורש אמ"ן בשני מובנים עיקריים, החורגים מההגדרה המחקרית המקובלת המייחסת ל'אמונה' בפילוסופיה היהודית אך ורק את המשמעות של "החזקה בדעות כנכונות" (בין שהן נכונות ובין שלאו, וכך הוא מגדיר במפורש ב**"הגיון הנפש העצובה"). לדעת צדיק, הכרה במובנים השונים של ה'אמונה'** אצל הוגה קדום זה חשובה במיוחד להבנת מקורותיה של הפילוסופיה היהודית שקדמה לתקופת הרמב"ם.
פרופ' שלום צדיק קובע כי הפירוש השני והמהותי של המונח 'אמונה' אצל ראב"ח הוא "עצם קיום המצוות" וכן תכונה נפשית המביאה לקיום המעשי. בכך, מחזק ראב"ח את הטענה שהועלתה במחקר המודרני, כי משמעות ה**'אמונה'** במקורות היהודיים הקדומים כוללת גם מעשים. ראב"ח מבהיר את העדפתו המפורשת לקיום המעשי על פני הלימוד העיוני כאשר הוא ממשיך ומשתמש במושג זה כמשל ל**"מים"** (קיום המצוות) המזינים את "הבר" (לימוד התורה). הוא קובע מפורשות כי "והעושה והשומר ואינו מלמד טוב וישר מן המלמד ואינו עושה", ובכך מעניק עדיפות למי שמקיים מצוות ללא לימוד על פני מי שמלמד ללא קיום מצוות.
המאמר מגיע למסקנה כי רבי אברהם בר חייא הוא הוגה מפתח, שכן הוא היהודי הראשון שקבע במפורש כי ידיעות שכליות הן תנאי הכרחי לזכות בעולם הבא. שלום צדיק מדגיש שראב"ח קישר בין העיון השכלי לבין השלמות המעשית והמוסרית של האדם, וקבע עוד לפני הופעת הגותו של הרמב"ם כי ידיעת האל היא חובה דתית. בכך מספק המאמר תשתית להבנת התפתחותה של הפילוסופיה הדתית בספרד, אשר שמה דגש על ידיעה כחובה דתית ותנאי לגאולה אישית.