על הקשר בין ישיבה לאקדמיה

לכאורה ניתן לתהות מדוע יש צורך בקשר כלשהו בין האוניברסיטאות לבין הישיבות. מטרת האוניברסיטאות, בתחומי מדעי הרוח ומדעי היהדות, היא חקר העבר, בעוד שהישיבה מבקשת לחנך דור של תלמידים ליראת ה' ולקיום מצוותיו.

רבים בעולם הישיבות סבורים כי האוניברסיטאות — ובייחוד בתחומי מדעי הרוח ומדעי היהדות — מובילות לכפירה בקרב הסטודנטים, ואילו בעולם האקדמי נתפסת הישיבה לא אחת כסמל לחוסר יושרה אינטלקטואלית ולעיסוק מגמתי.

במאמר קצר זה אנסה להציג הן את המכנה המשותף הרחב שלדעתי ראוי שיתקיים בין שני סוגי המוסדות, הן את התועלת שכל אחד מהם יכול להפיק מן האחר, והן את הבעיות הקיימות כיום בשני התחומים בעקבות העדר הקשר ביניהם. לבסוף אציע כיוונים אפשריים לתיקון.

היתרון של החיבור לישיבות

לישיבות אין כל סיבה לחשוש מן העיסוק האקדמי במדעי היהדות ומדעי הרוח. העיסוק האוניברסיטאי (שבו מצויה, כמובן, פרנסתי ועבודתי) מתחלק לשני מישורים. האחד הוא תחום של טענות נכונות, או לכל הפחות מאתגרות. אין כל סיבה שהישיבות יירתעו מתכנים מסוג זה. אם קיימות טענות רציניות שלפיהן הרמב"ם לא האמין בעל־טבעי, מדוע שלא יישמעו גם בישיבה? אם יש מחלוקת מחקרית בנוגע לחלוקת ספר ישעיהו, מדוע לא להציג גם עמדה זו?

לתורת אמת אין מה לחשוש מן האמת ומן המחקר, ובוודאי שלא מעימות עם דעות אחרות. מטרתה של הישיבה אמורה להיות חינוכם של תלמידים המסוגלים להבחין בין טוב לרע ובין אמת לשקר, ולבנות לעצמם עולם רוחני עמוק, היכול להתמודד גם עם טענות חזקות ומאתגרות — ולא לגדל אנשים החוששים בכל עת שדעה שלא נתקלו בה בעבר תערער את אמונתם.

המישור השני כולל גם הבלים שאין להם בסיס ממשי (כגון תיאוריות מגדר או זרמים קריאה ספרותית פוסט־מודרניסטית). עם זאת, חשוב לציין כי גם בתוך האוניברסיטאות עצמן מתקיים ויכוח ער וביקורתי סביב תיאוריות אלה. מכל מקום, אין קושי של ממש להתמודד עמן, שכן שכנוען מוגבל מאוד. דווקא החשש מהן מעניק להבלים הללו יוקרה שאינה מגיעה להם; ראוי להפריכם מן היסוד, ומשימה זו אינה מורכבת במיוחד.

כאן חשוב להדגיש כי מרבית בוגרי הישיבות ייחשפו, במוקדם או במאוחר, למה שמתרחש באוניברסיטאות. הגישה הרווחת בקרב חלק מן ההנהגה הדתית, שלפיה יש להשאיר את התלמידים תמימים ככל האפשר, מתבררת כבלתי נכונה ואף מזיקה. גישה זו מתאימה בעיקר לרבנים שלא יצאו מעולם הישיבות במשך כל חייהם; אולם רוב תלמידיהם אינם כמותם. הם לא יתפרנסו מעולם הישיבות, ויפנו ללימודים במוסדות אקדמיים שונים, ושם יפגשו בדיוק באותם רעיונות וטענות שניסו להסתיר מהם — בוודאי בציונות הדתית, אך יותר ויותר גם בקרב צעירים חרדים.

יתר על כן, הניסיון להסתיר מידע אינו אפקטיבי עוד בעידן הנוכחי, שכן הכול זמין ונגיש באינטרנט. משום כך מוטב שהישיבות ישאפו להצמיח בוגרים היודעים להתמודד עם טענות מגוונות — חלקן רציניות ומבוססות, חלקן פחות. זאת במקום לנסות ליצור, לרוב ללא הצלחה, מרחב “טהור” מספקות, אשר מייצר בוגרים חסרי כלים להתמודדות עם אתגרי החיים כאשר הם יוצאים מן הישיבה. המדד החשוב אינו האופן שבו הבוגר יוצא מן הישיבה בגיל עשרים, אלא כיצד ייראו חייו וחיי משפחתו כעבור עשרים שנה.

לעיתים נדמה כי ישיבות מסוימות, ואנשים בתוך כמעט כל ישיבה, מעדיפים את הבוגר התמים בגיל צעיר על פני המשך התפתחותו הדתית והאינטלקטואלית ועל פני יכולתו להתמודד עם האתגרים שבהם ייתקל ממילא במהלך חייו.

לאוניברסיטאות יש השפעה ניכרת על החברה, שכן חלקים רחבים מן האוכלוסייה עוברים בשעריהן. ציבור גדול, מסורתי וימני, חש אי־נוחות במוסדות האקדמיים בשל הדומיננטיות של השמאל הרדיקלי, הפרוגרסיבי והליברלי. אילו היו בסגל המרצים יותר בוגרי ישיבות, חוויית הלימוד במוסדות אלו הייתה נעימה ומאוזנת יותר, ואף מועילה מבחינה דתית — הן לבוגרי הישיבות עצמם והן לסטודנטים מסורתיים ולאומיים.

במצב הקיים, הזנחת האוניברסיטאות בישראל והותרתן כמעט ללא מענה מצד הימין השמרני מהווה, למעשה, את המתנה הגדולה ביותר שהעניק מחנה זה לשמאל הרדיקלי. מצב זה מאפשר לאגפים הפרוגרסיביים שלוש ואף יותר שנים להשפיע על תפיסותיהם ואמונותיהם של סטודנטים מסורתיים רבים, ולעיתים אף לדחוף אותם לכיוון חילוני יותר. מניסיוני האישי, כאשר אני מציג ומלמד תפיסת עולם שמרנית באוניברסיטה, חלק מן הסטודנטים המסורתיים חשים כי לראשונה תפיסת עולמם מקבלת ייצוג לגיטימי. זאת בניגוד לקורסים רבים אחרים, שבהם הם חווים תחושה שמנסים לחַלֵּן אותם או לערער את עולמם הערכי.

בנוסף, לאוניברסיטאות עומדים משאבים שאין בידי הישיבות, והן משתמשות בהם להכשרת מומחים בתחומים רבים הנלמדים גם בעולם הישיבות. לא רק בתלמוד ובהלכה — שבהם הישיבות מצמיחות מתוכן תלמידי חכמים ומומחים גדולים — אלא גם בהגות יהודית ובמקרא, תחומים הנלמדים בישיבות אך שקשה מאוד להתפרנס מהם מחוץ לכתלי האוניברסיטה.

ראוי היה שהישיבות ישמחו להסתייע במומחיותם של פרופסורים ודוקטורים שהוכשרו באקדמיה, ואף להפנות אליהם בוגרים המעוניינים להעמיק בהגות ובתנ"ך, כדי שירכשו שם כלים, משאבים ויכולות ניתוח שהישיבה אינה בנויה תמיד להעניק — כגון שליטה בשפות ובמתודולוגיות מחקר מתקדמות. מן העבר השני, גם האוניברסיטאות היו אמורות להיות פתוחות לשיתוף פעולה עם הישיבות: להזמין את מרציהן להרצאות אורח בישיבות, ולקלוט לשורותיהן את הבוגרים המצטיינים, הסקרנים והחדים שמצמיח עולם הישיבות.

היתרון של החיבור לישיבות בשביל מדעי הרוח באוניברסיטה

גם האוניברסיטאות עשויות להרוויח מן החיבור לעולם הישיבות. הבעיות המרכזיות של חוגים רבים במדעי הרוח כיום הן מיעוט הסטודנטים, תחושת חוסר רלוונטיות לחברה, ואולי חמור מכל — קבעון מחשבתי בחלק מן החוגים, הנובע מאימוץ תיאוריות מפוקפקות כאקסיומות שאין לערער עליהן.

קשה להצדיק את קיומם של חוגים מסוימים בשם השאיפה להרבות ידע, כאשר חלק לא מבוטל מן החוקרים הפועלים בהם כלל אינם מאמינים בקיומה של אמת כלשהי, ורואים את עצמם כמי שעוסקים בביקורת חסרת גבולות על כל דבר — החל מן האמונות הרווחות בציבור (לאומיות, דת, משפחה) וכלה בעצם האפשרות להגיע לאמת. לעיתים נדמה כי הדבר היחיד שנותר בעיניהם כקדוש ובלתי ניתן לערעור הוא חובתה של החברה לממן את קיומם ואת מחקריהם.

דווקא כאן עשוי החיבור בין האוניברסיטאות לעולם הישיבות להועיל תרומה משמעותית ולסייע בתיקון עמוק הנדרש כיום באקדמיה. הכנסת ציבור משמעותי של לומדים וחוקרים השואפים לאמת יכולה הן להגדיל את מספר הסטודנטים והן לאתגר את מערכות החשיבה של חוגים מסוימים, שלעיתים נראות מקובעות בעמדות שאין מעזים לחלוק עליהן — מצב הפוגע באופן ישיר ברוח הביקורתית שאמורה לעמוד בבסיס העשייה האקדמית.

ניקח לדוגמה את העיסוק של חלק מן החוגים למדעי הרוח בתיאוריות ביקורת למיניהן (מגדר, אקלים, קולוניאליזם וכדומה). אימוץ תיאוריות אלה והעמדתן במרכז העשייה המחקרית בא לא אחת על חשבון העיסוק הישיר והבקיאות במקורות הראשוניים.

נשאלת אפוא השאלה: האם תפקידה של האוניברסיטה כלפי החברה הוא להכשיר מומחים שקראו את הרמב"ם בערבית, את תומס אקווינס בלטינית ואת אריסטו ביוונית, והם בקיאים לעומק בכתביהם — או שמא להעמיד חוקרים המיומנים בעיקר בביצוע דקונסטרוקציה של טקסטים באמצעות תיאוריות ספרותיות של המאה העשרים? לדעתי התשובה ברורה. שילובם של בוגרי ישיבות בתוך האקדמיה עשוי לסייע תרומה ממשית לשינוי המצב הקיים כיום ולחיזוק העיסוק הרציני במקורות עצמם.

גם תחושת חוסר הרלוונטיות של העיסוק במדעי הרוח עשויה לפחות כאשר אנשים הרואים בעשייתם האקדמית תורת חיים ייכנסו לשורות הסגל האקדמי. יש לציין כי הלהט הפוליטי באוניברסיטאות מאפיין בעיקר אנשי שמאל (ואני מודה שאני מעריך אותם על כך), בעוד שאנשי ימין נוטים, ברובם, להשאיר את תפיסת עולמם ואת אמונתם מחוץ לכיתה ולמחקר — אף שקיימים כמובן יוצאי דופן.

מצב זה פוגע בכמה מישורים: הוא מצמצם את הגיוון האינטלקטואלי באקדמיה ותורם לקבעון מחשבתי; הוא שוחק את יוקרתה של האקדמיה בעיני קבוצות רחבות בחברה שאינן מזדהות עם עמדות אלו; והוא פוגע בחוויית הלימוד של סטודנטים מסורתיים רבים, החשים פעם אחר פעם מותקפים או מודרים, במקום להיחשף למנעד רחב ומכבד של תפיסות עולם שונות.

פחד הוא הבעיה

ניתן לסכם ולומר כי המצב הקיים נובע בעיקר מפחד ומחשש משני הצדדים. חלק מן הישיבות חוששות להתמודד עם דעות שאינן מוכרות להן, ולעיתים מייחסים להן איום גדול מן הראוי.

מנגד, חלק מן המרצים באוניברסיטאות אינם פלורליסטים וסובלניים באמת; בפועל הם מבקשים לשמר את שליטתה של האליטה החילונית, הליברלית והפרוגרסיבית במערכת ההשכלה הגבוהה בישראל. לשיטתם, האוניברסיטאות הן מטבען מוסדות ליברליים, ותומכים בעמדות מתחרות הם, במקרה הטוב, אורחים בלתי רצויים. אותם אנשים מרבים לבקר את הישיבות על חוסר פתיחותן, אך למעשה שואפים ליצור באקדמיה מעין “ישיבות ליברליות” — במובן השלילי של המונח.

בהקשר זה חשוב להצביע על עובדה היסטורית מהותית: האוניברסיטאות אינן ליברליות במהותן. הן נוסדו על ידי הכנסייה הנוצרית בימי הביניים (במאות האחת־עשרה והשתים־עשרה), ושימשו מעוז שמרני מובהק עד אמצע המאה התשע־עשרה. השינוי החל רק לקראת סוף המאה התשע־עשרה, והאוניברסיטאות הפכו ברובן למעוזים פרוגרסיביים בעיקר לאחר השואה. לפיכך, המצב הקיים אינו גזרת גורל ואינו נובע מטבעה המהותי של ההשכלה הגבוהה או של האקדמיה. להפך — הוא תוצר של נסיבות היסטוריות וסוציולוגיות מסוימות, אשר מטבען עשויות להשתנות, ואף במהירות.

כאן חשוב להבהיר כי בעיניי מהותה של האקדמיה היא אכן סובלנות ופלורליזם — כלומר, נכונות להכיר בקיומו של האחר, גם כאשר הוא שונה ממך, ולהעניק לו במה להשמיע את דבריו. הוויכוח עמו אינו נובע מן ההנחה שאין אמת והכול שווה, אלא מן ההכרה שהדרך אל האמת עוברת דרך דיון מכבד אך נוקב בין תפיסות עולם שונות.

למרבה הצער, הליברליזם אינו סובלני או פלורליסטי יותר מכל עמדה אחרת. בדומה לסגירות הקיימת לעיתים במחנה השמרני, גם ליברלים רבים מתקשים לשמוע דעות החורגות מן הקונצנזוס שלהם, ולעיתים עושים מאמצים של ממש להשתיקן או להרחיקן מן המרחב הנתון לשליטתם. יחסם של חלק מן הליברלים כלפי מי שמעז להשמיע ביקורת מנומסת ועניינית על תפיסות הקשורות ללהט"ב הוא דוגמה מובהקת לכך.

אין מדובר כאן בקריאה לפגיעה באנשים, חלילה, אלא בהבעת עמדה מוסרית שלפיה אורח חיים נטול מסגרת משפחתית שמרנית אינו רצוי לאדם ולחברה ואף עלול להזיק להם באופן עמוק ולכן איננו מוסרי. עמדות מסוג זה נפסלות לעיתים באופן גורף, וזוכות למתקפות חריפות שמטרתן הברורה אינה דיון ענייני, אלא השתקה של כל ביקורת מהותית על תפיסת עולם שונה מזו השלטת.

תפקיד הפילוסופיה הדתית

לאחר שתיארנו את הבעיות הקיימות כיום, לדעתי חשוב להצביע על כיוון פתרון, לפחות חלקי, באמצעות החייתה של הפילוסופיה הדתית. הפילוסופיה הדתית, בניגוד לזרמים דתיים אחרים, רואה בחיפוש העיוני והרציונלי אחר האמת המדעית חלק מרכזי מעבודת ה' של האדם — לצד הקפדה על קיום מצוות כמובן.

מטבעה, הפילוסופיה הדתית רואה בחיבור בין האקדמיה לישיבות ערך מהותי, ופילוסופים דתיים סבורים שיש ללמוד ולהשתלב גם באקדמיה כמרצים, כפי שכדאי גם ללמוד ולהורות בישיבות.

תחיית הפילוסופיה הדתית יכולה לאתגר את הסגירות המחשבתית הקיימת הן בחלק מן הישיבות והן בחלק ממדעי הרוח והחברה בישראל ובעולם. יש לציין כי הישיבות והאוניברסיטאות עובדות ברובן בצורה טובה: הצטיינות מדעית זוכה להערכה רבה, וברוב המקרים המינויים ומתן המלגות נעשים על פי אמות מידה מדעיות לחלוטין.

גם תלמידים ורבנים בישיבות מעריכים בקיאות בטקסטים ראשוניים וידיעת שפות, ולכן מתייחסים ברצינות לטענות הנשמעות על ידי אנשים המקיימים מצוות לא פחות מהם ובקיאים בכתביהם של הרמב"ם במקור.

לכן, לדעתי, התיקון אפשרי ואף הכרחי. הדרך אליו עוברת בעיקר בהתגברות על הפחד והחשש מן הלא מוכר, ובנכונות לצאת מאזורי הנוחות כדי להתמודד באופן ענייני עם דעות ורעיונות מאתגרים.