מאמר זה מבקש לאתגר את הנרטיב הרווח לפיו מדינת ישראל קמה בעקבות השואה, וכי תכליתה של הריבונות היהודית היא הבטחת קיומה הפיזי של האומה. התזה היא שפרשנות זו — פרשנות שרידות — שגויה היסטורית ומגבילה תודעתית: שגויה משום שהפולמוס הציוני, על שלוש עמדותיו הבסיסיות (צבאית, דיפלומטית ואנטי-ציונות פילוסופית), מתנהל כבר בהגות היהודית-האבן-רושדית של המאה ה-13; מגבילה משום שקיום המצדיק את עצמו בסבל אינו יכול לשאול בכנות מה הוא נותן. הטענה המרכזית היא שהחלופה המסורתית עקבית מישעיהו דרך הרמב"ם ועד האבן-רושדים: הריבונות המדינית היא תנאי מוקדם לפרויקט מוסרי-אינטלקטואלי — "פנוי לתורה וחכמתה", כלשון הרמב"ם — ולא תכליתו. בקריאה זו, המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות אינו חוגג את עצם השרידות, אלא מצהיר כי יש לנו כעת את האפשרות לקיים את אשר תמיד נדרשנו לקיים.

בבלוג זה פרופ׳ שלום צדיק דן במשמעותו העמוקה של חג הפסח, ומציע כי חשיבותו אינה מותנית באמונה באופיים הניסי של אירועי יציאת מצרים. בין אם מדובר באירוע היסטורי כפשוטו, באירוע טבעי שהועצם, או אף במיתוס חינוכי מאוחר, פרופ' צדיק טוען כי החג נותר יסוד חיוני לגיבוש הזהות הלאומית, לשימור המסורת ולהבטחת ההמשכיות היהודית מדור לדור.

מאמר זה בוחן את ייחודו של חזון המקדש ביחזקאל (פרקים מ–מח) לאור תורת הנבואה של הרמב"ם במורה נבוכים. לפי הרמב"ם, הנבואה היא שפע אלוהי העובר דרך הכוח המדמה של הנביא — כוח שפועל מתוך "זכירת המוחשים והרכבתם והחיקוי שבטבעו". המאמר מראה כיצד עברו של יחזקאל ככהן גולה, טראומת החורבן שחווה, וחשיפתו למקדשים הבבליים במשך עשרים וחמש שנות גלות — כל אלה עיצבו את חומרי הגלם שמהם הרכיב כוחו המדמה את חזון המקדש העתידי. בהשוואה למחקרה של טובה גנזל על ההקשר הבבלי של נבואת יחזקאל, המאמר טוען כי מעבר להשפעה תרבותית, דווקא הטראומה היא שקבעה את אופן ההרכבה — ויצרה חזון של מקדש הרמטי שבו חורבן לא יוכל להתרחש שוב. הנבואה אינה מנותקת מהעולם אלא נולדת מתוכו.

בליבה של המחשבה הדתית המודרנית ניצבת שאלת המתח שבין התערבות אלוהית ניסית לבין חוקיות עולם כמנהגו נוהג. בעוד שהשיח העממי נוטה לפרש אירועים היסטוריים ומערכות צבאיות כפעולה רצונית וחדשה של האל, המחשבה הרציונליסטת, מציעה מודל דטרמיניסטי ומורכב יותר. המאמר שלפניכם בוחן את מושג ה"חפץ הקדום" כביטוי לחוקיות טבעית-מוסרית שבה העונש והגמול אינם "החלטה" מאוחרת, אלא תולדה הכרחית של מבנה המציא., המאמר מנתח את קריסת "ציר הרשע" לא כמערכה מטאפיזית בלבד, אלא כפונקציה של חברה המכלה את עצמה מתוך זרעי הפורענות הטבועים ברע. מנגד, מוצגת שרידותו של עם ישראל כהתאמה אונטולוגית לתוכנית האלוהית, תוך התמודדות מפוכחת עם סוגיית ה"נזק האגבי" והסבל האנושי תחת העיקרון של "על פי רוב".

במרכז הדיאלוג האפלטוני "אותיפרון" ניצבת אחת הדילמות המכוננות של המחשבה הדתית והמוסרית: האם הראוי נחשב כזה משום שהאל חפץ בו, או שמא האל חפץ בו בשל ערכו המוסרי האינהרנטי? שאלה זו אינה נותרת במרחב התאורטי של הפילוסופיה היוונית, אלא מהדהדת לאורך תולדות המחשבה היהודית, ובפרט במשנתו הרציונליסטית של הרמב"ם. המאמר שלפניכם בוחן את המתח המובנה בין ציות לסמכות טרנסצנדנטית לבין הכרה במוסר אוטונומי, ומנתח את השלכותיו על מושג ה"דין והיושר". דרך עיון במורה נבוכים ובדילמות הלכתיות עכשוויות, מוצגת עמדה הרואה במצוות כלים תכליתיים לעיצוב חברה מוסרית, תוך בחינת המקרים שבהם דבקות נוקשה בדין עלולה לעמוד בסתירה למטרתו העליונה של הציווי הדתי עצמו.

האם התפילה שייכת רק למאמינים בנסים, או שיש לה תפקיד קריטי גם עבור הרציונליסט? במאמר קצר וחד, פרופ' שלום צדיק מציע פרשנות פילוסופית מרעננת לתפילה ככלי לעצירה, חשיבה והתבוננות עצמית בתוך עולם תחרותי. הוא מסביר מדוע דווקא הנוסח העתיק והמשמעת הקהילתית חיוניים לשמירה על יציבות נפשית וחברתית, ומראה איך ניתן להתחבר ל"סוד" שמעבר למילים גם מבלי לוותר על השכל הישר.

האם דת יכולה להיוולד מתוך ריק תרבותי, או שמא עליה להשתמש בחומרי הגלם של העולם הישן כדי לבנות את החדש? בלב המאמר עומדת התזה הפסיכולוגית-חינוכית הנועזת של הרמב"ם ב"מורה נבוכים", המבקשת להוכיח כי התורה פעלה בשיטה של "תחכום אלוהי": במקום לבטל בבת אחת את עולם הפולחן המוחשי והקרבנות שהיה נטוע עמוק בנפש האדם, היא בחרה לשמר את הצורות החיצוניות המוכרות תוך יציקת תוכן תיאולוגי מהפכני לתוכן. אבקש לבחון האם התיאוריה הפילוסופית הזו עומדת במבחן המציאות, דרך הצלבת דברי הרמב"ם עם הממצאים הארכיאולוגיים בערים כחצור, מגידו ושילה, ודרך ניתוח המבנה האדריכלי של מקדש שלמה. מתוך עיון בזיקה שבין הטקסט המקראי לבין ההשפעות התרבותיות של המזרח הקדום, אנסה להוכיח כי המקדש לא היה רק מבנה פיזי, אלא מקום שבו האדריכלות המקובלת של התקופה שימשה ככלי קיבול זמני להנחלת האמונה באל מופשט, נטול גוף ודמות בעזרת פרקטיקות של עבודה זרה.

המאמר בוחן את המתח המובנה בין עולם הישיבות לעולם האקדמי ומציע מבט רענן על הפוטנציאל הגלום בחיבור ביניהם, תוך שהוא טוען כי הנתק הקיים אינו גזירת גורל אלא תוצר של חשש הדדי המונע משני המוסדות להתפתח. הכותב מסביר כי לישיבות אין סיבה לחשוש מן המחקר האקדמי, שכן "תורת אמת" יכולה להתמודד עם טענות מאתגרות, וכי חשיפת הבוגרים לכלים מחקריים ולשפות היא הכרחית עבור מי שיוצאים אל העולם המודרני; במקביל, המאמר מדגיש כיצד האקדמיה עצמה עשויה להרוויח משילובם של בוגרי ישיבות שיכולים להפיח חיים במדעי הרוח, לאתגר קבעונות מחשבתיים ולהחזיר את השאיפה לבירור האמת למרכז הדיון. בסופו של דבר, הקריאה היא להחייאת הפילוסופיה הדתית כגשר המאפשר התפתחות דתית ואינטלקטואלית משולבת, המובילה לתיקון עמוק הן בבית המדרש והן באוניברסיטה.

הבלוג דן בניגוד הפילוסופי-דתי סביב סוגיית הלהט"ב וערכי המשפחה, כאשר הדת הליברלית מאמצת את המוסר החילוני המעמיד את החופש האישי וביטוי הנטיות מעל למבנה חברתי, ורואה במצוות פולחן בלבד; לעומתה, הפילוסופיה הדתית גורסת כי תכלית המצוות היא בניית חברה מוסרית ויציבה סביב המשפחה המסורתית (אב, אם וצאצאיהם), ולכן היא מתנגדת לכל דפוס יחסים שאינו מסורתי – כולל להט"ב, רווקות מתמשכת וגירושים קלים – כביטויים שונים לפירוק המסגרת החברתית.

מאמר זה מבקש לאתגר את הנרטיב הרווח לפיו מדינת ישראל קמה בעקבות השואה, וכי תכליתה של הריבונות היהודית היא הבטחת קיומה הפיזי של האומה. התזה היא שפרשנות זו — פרשנות שרידות — שגויה היסטורית ומגבילה תודעתית: שגויה משום שהפולמוס הציוני, על שלוש עמדותיו הבסיסיות (צבאית, דיפלומטית ואנטי-ציונות פילוסופית), מתנהל כבר בהגות היהודית-האבן-רושדית של המאה ה-13; מגבילה משום שקיום המצדיק את עצמו בסבל אינו יכול לשאול בכנות מה הוא נותן. הטענה המרכזית היא שהחלופה המסורתית עקבית מישעיהו דרך הרמב"ם ועד האבן-רושדים: הריבונות המדינית היא תנאי מוקדם לפרויקט מוסרי-אינטלקטואלי — "פנוי לתורה וחכמתה", כלשון הרמב"ם — ולא תכליתו. בקריאה זו, המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות אינו חוגג את עצם השרידות, אלא מצהיר כי יש לנו כעת את האפשרות לקיים את אשר תמיד נדרשנו לקיים.

בבלוג זה פרופ׳ שלום צדיק דן במשמעותו העמוקה של חג הפסח, ומציע כי חשיבותו אינה מותנית באמונה באופיים הניסי של אירועי יציאת מצרים. בין אם מדובר באירוע היסטורי כפשוטו, באירוע טבעי שהועצם, או אף במיתוס חינוכי מאוחר, פרופ' צדיק טוען כי החג נותר יסוד חיוני לגיבוש הזהות הלאומית, לשימור המסורת ולהבטחת ההמשכיות היהודית מדור לדור.

מאמר זה בוחן את ייחודו של חזון המקדש ביחזקאל (פרקים מ–מח) לאור תורת הנבואה של הרמב"ם במורה נבוכים. לפי הרמב"ם, הנבואה היא שפע אלוהי העובר דרך הכוח המדמה של הנביא — כוח שפועל מתוך "זכירת המוחשים והרכבתם והחיקוי שבטבעו". המאמר מראה כיצד עברו של יחזקאל ככהן גולה, טראומת החורבן שחווה, וחשיפתו למקדשים הבבליים במשך עשרים וחמש שנות גלות — כל אלה עיצבו את חומרי הגלם שמהם הרכיב כוחו המדמה את חזון המקדש העתידי. בהשוואה למחקרה של טובה גנזל על ההקשר הבבלי של נבואת יחזקאל, המאמר טוען כי מעבר להשפעה תרבותית, דווקא הטראומה היא שקבעה את אופן ההרכבה — ויצרה חזון של מקדש הרמטי שבו חורבן לא יוכל להתרחש שוב. הנבואה אינה מנותקת מהעולם אלא נולדת מתוכו.

בליבה של המחשבה הדתית המודרנית ניצבת שאלת המתח שבין התערבות אלוהית ניסית לבין חוקיות עולם כמנהגו נוהג. בעוד שהשיח העממי נוטה לפרש אירועים היסטוריים ומערכות צבאיות כפעולה רצונית וחדשה של האל, המחשבה הרציונליסטת, מציעה מודל דטרמיניסטי ומורכב יותר. המאמר שלפניכם בוחן את מושג ה"חפץ הקדום" כביטוי לחוקיות טבעית-מוסרית שבה העונש והגמול אינם "החלטה" מאוחרת, אלא תולדה הכרחית של מבנה המציא., המאמר מנתח את קריסת "ציר הרשע" לא כמערכה מטאפיזית בלבד, אלא כפונקציה של חברה המכלה את עצמה מתוך זרעי הפורענות הטבועים ברע. מנגד, מוצגת שרידותו של עם ישראל כהתאמה אונטולוגית לתוכנית האלוהית, תוך התמודדות מפוכחת עם סוגיית ה"נזק האגבי" והסבל האנושי תחת העיקרון של "על פי רוב".

במרכז הדיאלוג האפלטוני "אותיפרון" ניצבת אחת הדילמות המכוננות של המחשבה הדתית והמוסרית: האם הראוי נחשב כזה משום שהאל חפץ בו, או שמא האל חפץ בו בשל ערכו המוסרי האינהרנטי? שאלה זו אינה נותרת במרחב התאורטי של הפילוסופיה היוונית, אלא מהדהדת לאורך תולדות המחשבה היהודית, ובפרט במשנתו הרציונליסטית של הרמב"ם. המאמר שלפניכם בוחן את המתח המובנה בין ציות לסמכות טרנסצנדנטית לבין הכרה במוסר אוטונומי, ומנתח את השלכותיו על מושג ה"דין והיושר". דרך עיון במורה נבוכים ובדילמות הלכתיות עכשוויות, מוצגת עמדה הרואה במצוות כלים תכליתיים לעיצוב חברה מוסרית, תוך בחינת המקרים שבהם דבקות נוקשה בדין עלולה לעמוד בסתירה למטרתו העליונה של הציווי הדתי עצמו.

האם התפילה שייכת רק למאמינים בנסים, או שיש לה תפקיד קריטי גם עבור הרציונליסט? במאמר קצר וחד, פרופ' שלום צדיק מציע פרשנות פילוסופית מרעננת לתפילה ככלי לעצירה, חשיבה והתבוננות עצמית בתוך עולם תחרותי. הוא מסביר מדוע דווקא הנוסח העתיק והמשמעת הקהילתית חיוניים לשמירה על יציבות נפשית וחברתית, ומראה איך ניתן להתחבר ל"סוד" שמעבר למילים גם מבלי לוותר על השכל הישר.

האם דת יכולה להיוולד מתוך ריק תרבותי, או שמא עליה להשתמש בחומרי הגלם של העולם הישן כדי לבנות את החדש? בלב המאמר עומדת התזה הפסיכולוגית-חינוכית הנועזת של הרמב"ם ב"מורה נבוכים", המבקשת להוכיח כי התורה פעלה בשיטה של "תחכום אלוהי": במקום לבטל בבת אחת את עולם הפולחן המוחשי והקרבנות שהיה נטוע עמוק בנפש האדם, היא בחרה לשמר את הצורות החיצוניות המוכרות תוך יציקת תוכן תיאולוגי מהפכני לתוכן. אבקש לבחון האם התיאוריה הפילוסופית הזו עומדת במבחן המציאות, דרך הצלבת דברי הרמב"ם עם הממצאים הארכיאולוגיים בערים כחצור, מגידו ושילה, ודרך ניתוח המבנה האדריכלי של מקדש שלמה. מתוך עיון בזיקה שבין הטקסט המקראי לבין ההשפעות התרבותיות של המזרח הקדום, אנסה להוכיח כי המקדש לא היה רק מבנה פיזי, אלא מקום שבו האדריכלות המקובלת של התקופה שימשה ככלי קיבול זמני להנחלת האמונה באל מופשט, נטול גוף ודמות בעזרת פרקטיקות של עבודה זרה.

המאמר בוחן את המתח המובנה בין עולם הישיבות לעולם האקדמי ומציע מבט רענן על הפוטנציאל הגלום בחיבור ביניהם, תוך שהוא טוען כי הנתק הקיים אינו גזירת גורל אלא תוצר של חשש הדדי המונע משני המוסדות להתפתח. הכותב מסביר כי לישיבות אין סיבה לחשוש מן המחקר האקדמי, שכן "תורת אמת" יכולה להתמודד עם טענות מאתגרות, וכי חשיפת הבוגרים לכלים מחקריים ולשפות היא הכרחית עבור מי שיוצאים אל העולם המודרני; במקביל, המאמר מדגיש כיצד האקדמיה עצמה עשויה להרוויח משילובם של בוגרי ישיבות שיכולים להפיח חיים במדעי הרוח, לאתגר קבעונות מחשבתיים ולהחזיר את השאיפה לבירור האמת למרכז הדיון. בסופו של דבר, הקריאה היא להחייאת הפילוסופיה הדתית כגשר המאפשר התפתחות דתית ואינטלקטואלית משולבת, המובילה לתיקון עמוק הן בבית המדרש והן באוניברסיטה.

הבלוג דן בניגוד הפילוסופי-דתי סביב סוגיית הלהט"ב וערכי המשפחה, כאשר הדת הליברלית מאמצת את המוסר החילוני המעמיד את החופש האישי וביטוי הנטיות מעל למבנה חברתי, ורואה במצוות פולחן בלבד; לעומתה, הפילוסופיה הדתית גורסת כי תכלית המצוות היא בניית חברה מוסרית ויציבה סביב המשפחה המסורתית (אב, אם וצאצאיהם), ולכן היא מתנגדת לכל דפוס יחסים שאינו מסורתי – כולל להט"ב, רווקות מתמשכת וגירושים קלים – כביטויים שונים לפירוק המסגרת החברתית.