איבוד האמונה באמצע החיים: גבולות האמונה בחברה הדתית
לפני כמעט עשרים שנה, פנה אליי אדם מבוגר ממני בדמעות, והסביר לי שחדל מלהאמין בניסים, בהשגחה, בהתגלות על-טבעית, במעמד הר סיני ובכל מה שאפיין את חייו הדתיים. הוא היה נשוי לאישה מאמינה ואב לכמה ילדים ותהה כיצד יוכל להמשיך לחיות את חייו לאחר שאמונותיו התנפצו. אני מודה שאז חשבתי שמדובר במקרה חריג וקיצוני. מאז, פנו אליי עשרות אנשים במצבים דומים (כנראה בשל העיסוק שלי בפילוסופיה דתית).
הגעתי למסקנה שמדובר בתופעה שאיננה שולית, אם כי קשה מאוד לעמוד על ממדיה. בדברים הבאים, אנסה לתאר את התופעה בקווים כלליים, מכיוון שלדעתי ישנה חשיבות למודעות לקיומה כדי שיהיה אפשרי להתמודד איתה. כמו בבעיות רפואיות, אבחנה מוקדמת וטיפול מונע הן הדרכים היעילות ביותר להתמודד עם אתגרים רוחניים ודתיים. בהמשך, אציג פתרון שלדעתי יש בכוחו להתמודד עם חלק מן התופעה ואף לשמש טיפול מונע. לבסוף, אבקר את אלו שאינם מחפשים פתרון אמיתי לאיבוד אמונתם.
מאפייני התופעה וקושי ההתמודדות
התופעה קיימת בעיקר אצל אנשים מאמצע שנות העשרים לחייהם ועד אמצע שנות החמישים. בניגוד ליציאה בשאלה של נערים, אי אפשר לומר שחלק כזה או אחר מן המגזר הדתי או החרדי מצליח להינצל ממנה לגמרי או נפגע ממנה פחות. אם בנוגע ליציאה בשאלה של נערים ניתן לראות שמשפחות וציבורים אדוקים יותר נפגעים פחות, הרי שכאן המצב שונה לחלוטין. חלק מן האנשים שפנו אליי היו באמצע לימודי רבנות, רבנים מכהנים ואפילו ראשי כוללים חרדיים. אפשר לומר בזהירות שהתופעה שכיחה אף יותר אצל אנשים שעוסקים בלימוד עיוני עמוק, בין כאנשי מקצוע ובין כקובעים עיתים לתורה.
התופעה גם סמויה מן העין, ולכן קשה לעמוד על ממדיה, מפני שאנשים אלו ברובם המוחלט מחליטים להמשיך לחיות בחברה הדתית. בין אם מפני שהם נאמנים לבן או לבת זוג שהתחתנו איתם כדתיים ואינם רוצים לפגוע בהם, ובין אם מפני שעל ידי שיקול קר הם הגיעו למסקנה שעזיבת הדת תגבה מהם מחיר גבוה מדי הן בפן המשפחתי והן בפן המקצועי.
אנשים אלו ממשיכים לחיות כדתיים כלפי חוץ ולפעמים ממשיכים לכהן כראש כולל או כרב ומחנך לשיטה שהם כבר לא מאמינים בה. למרות זאת, אין לזלזל בעצם התופעה שגובה מחיר כבד מבן או מבת הזוג ופוגעת בחומרה באפשרות לגדל את הילדים כדתיים, כאשר אחד ההורים רואה את עצמו ככופר. אפשר בהחלט לעבוד על החברה הסובבת, אך אי אפשר שההצגה תעבוד על הילדים שחיים עם האדם שאיבד את אמונתו.
שורש הבעיה והפתרון המוצע
אנשים אלו ברובם ממשיכים לחיות חיים דתיים ולכן אי אפשר לומר שמה שגרם לאיבוד האמונה הוא הרצון לפרק מעליהם עול תורה ומצוות. בנוסף, הטענה שכפירתם נובעת מפגם אמוני שורשי בחינוכם אינה נשמעת הגיונית, בייחוד כאשר מדובר באנשים שהקדישו עשרות שנים מחייהם לקריירה רבנית.
לדעתי, שורש התופעה הוא שהדת המודרנית צרה יותר מאשר בעבר. בניגוד למצב בימי הביניים, שבו היה ויכוח תוסס בין זרמים דתיים שונים על קיומם של ניסים, של בריאת העולם ושל ההשגחה בין הפילוסופים הדתיים הקיצוניים לבין מתחריהם השמרנים, כיום הדת כולה נתפסת כמושתתת על האמונה בעל-טבעי. בלי קשר לשאלת האם קיים על-טבעי או שלא, זה בלתי אפשרי להוכיח את קיומו למי שלא רואה אותו. סיפורי ניסים וביקורים אצל מקובלים יכולים לשכנע את המשוכנע, אך אין בכוחם לשכנע את המפקפק. לכן, כאשר אדם מתחיל לפקפק במהימנותה של הדת השמרנית, הוא לא תמיד מוצא תשובות. הניסיונות להתמודד עם התופעה באמצעות חיזוק באמונה או הטפת מוסר אינם מצליחים ורק מחזקים אצל אותם אנשים את הריחוק והדחייה מן הדת.
הפתרון שאני מציע
הפתרון אותו יישמתי במידה סבירה של הצלחה הוא לשכנע את אותם אנשים שיש מקום בדת לאנשים שאינם מאמינים בעל-טבעי. ניתן לפרש את הרמב"ם כך, ורבים אחרים בוודאי החזיקו עמדות דומות בתקופת הראשונים. חשיפת המתלבט לאפשרות להיות פילוסוף דתי פעמים רבות עוזרת למי שמחפש בנחישות משמעות דתית חדשה לחייו. מאוד סביר שלכל הפחות חלק ניכר מן המאבדים את אמונתם באמצע החיים היו נשארים דתיים אם היו יודעים שקיים זרם המאפשר חיים דתיים מלאים בלא אמונה בעל-טבעי.
במקום לחשוב שהם אינם דתיים ואין להם עוד מקום בעולם הדתי, עצם התודעה שיש זרם דתי שאיננו מאמין בעל-טבעי הייתה כנראה מספיקה כדי שהמשבר ישנה לגמרי את צורתו. אותם אנשים היו מתלבטים האם להצטרף לפילוסופים דתיים (בדומה למעבר מזרם ליטאי לחסידי), ואין ספק שמדובר במשבר, אך הוא מסוג אחר לגמרי.
התנגדות לעצלות אינטלקטואלית
חשוב להדגיש שחלק ניכר מההצלחה בפתרון זה תלוי בשלב שבו האדם נחשף לקיומו של זרם דתי שאיננו מאמין בעל-טבעי. בניגוד לכך, אם האדם חי כבר תקופה ארוכה בתחושה שהוא כופר, המשחק משחק חברתי, אזי קשה הרבה יותר להפוך את החלטתו ולגרום לו לפקפק בחזרה באמיתות התודעה שבנה לעצמו. קל יותר לאנשים לא לאתגר את המשבצות המחשבתיות שיש להם בראש.
בנוסף, חלק מן האנשים מתאהבים בדמות שהם יצרו לעצמם של כופר נאור החי כאנוס בקרב דתיים בורים. במקרה זה, העדר הרצון להבין שיש אפשרות להיות דתי אדוק מבלי להאמין בעל-טבעי היא עצלות אינטלקטואלית הגורמת להרגשה של עליונות. אותם אנשים מעדיפים להמשיך לצער את בן או בת הזוג שלהם, אליהם קשרו את גורלם כשהיו עדיין מאמינים אדוקים, מלהתאמץ וליצור לעצמם אמונה דתית בעלת תוכן שונה. בכך הם מראים לא רק על העדר עומק מחשבתי, אלא גם על חוסר אכפתיות מרגשותיהם של האנשים הקרובים אליהם ביותר.
גבולות האמונה בחברה הדתית
יש אנשים שעלולים להיעלב מההשוואה של חילון למחלה. אני חולק על הטענה הזו מכל וכל, ואכן עומד מאחורי הגדרת החילון כמחלה. אי הקפדה על קיום מצוות גורמת לקשיים רבים באפשרות למצוא זוגיות יציבה בגיל צעיר, להוליד משפחה ברוכת ילדים ומגובשת. יציבות זוגית היא הכרחית לאושרו של האדם וליציבות החברה, ולכן פירוקה באחוזים גבוהים היא אכן מחלה.
גבולות האמונה בחברה הדתית, לעניות דעתי, צרים מדי כיום. חובה עלינו לנסות ולהרחיב אותם. כך נהגו בזמנם הרמב"ם, הבעל שם טוב והרב קוק - הרחבת הגבולות גרמה וגורמת להתנגדות רבה מצד אנשים שמרוצים מן המצב הקיים. עלינו ללכת בדרכם של גדולים שקבעו:
בסיכומו של דבר, אני האיש אשר בהציק לו עניין וצרה לו הדרך, ולא ימצא תחבולה ללמד אמת שיש עליה הוכחה מופתית, אלא בכך שיעשׂה את המתאים לאיש אחד מעולה ואינו מתאים לעשׂרת אלפים בורים - הריני מעדיף לאמר זאת לו לבדו ואיני שועה אל הגנאי של אותו עם רב, ואשים לבי לחלץ אותו יחיד מעולה מן הסבך שנסתבך בו, ואדריכנו ממבוכתו עד שיגיע לשלמות וירווח לו. (מורה נבוכים, סוף המבוא).
