שאלת אותיפרון

האם ה' ציווה את הטוב מפני שהוא טוב, או שהטוב הוא כזה מפני שהאל ציווה עליו שאלת אותיפרון היא אחת השאלות המרכזיות בנושא הקשר שבין מוסר לדת. היא נקראת כך על שם אחד הדיאלוגים של אפלטון, שבו סוקרטס עוסק בשאלה: האם האלים ציוו את מה שציוו מפני שזה טוב, או האם מה שהאלים ציוו הוא טוב מפני שהם ציוו עליו? לאחר התפתחות הדתות המונותאיסטיות, ריבוי האלים הומר באל אחד – אך השאלה נותרה בעינה. אפלטון טוען בדיאלוג בעד העמדה שלפיה האל מצווה על הטוב מפני שהוא טוב. שכן אם לא כן, היה האל פועל בשרירותיות, ולמעשה מתפקד כמעין ילד קפריזי המצווה דברים ללא סיבה. מנגד, אם האל מצווה על מה שטוב באופן בלתי תלוי בציוויו – הרי שקיים דבר מה טוב ונשגב יותר מן האל, והאל עצמו מחויב אליו.

בספרות הפילוסופית לשאלה זו משמעות רבה: אם הציווי הדתי הוא המדד למוסר, הרי שהוא המדד העליון למעשה האדם, ועל האדם לקיים תמיד את דבר האל גם כאשר הם נראים לו סותרים את המוסר או את האמת. לעומת זאת, אם האל ציווה את המצוות מפני שהן טובות, אזי מטרת המצוות היא המוסר, והמוסר הוא הערך העליון; ואם נוצרת סתירה בין המוסר לבין המצוות, חובתו של האדם היא ללכת אחר המוסר – ואף לעבור על ציווי דתי מתוך נאמנות למטרות הדת ולה' עצמו.

לדברים אלו יש גם משמעות מעשית. לדוגמה: אדם שחזר בתשובה, אך רעייתו ואם ילדיו אינה רוצה לקיים את דיני טהרת המשפחה – האם עליו להמשיך לחיות עמה כבעבר או להתגרש? אם האל ציווה את דיני הנידה כדי לשפר את איכות הזוגיות ואת קיומה (למשל באמצעות שמירה על מתח מיני במשך שנים ארוכות, כפי שנאמר בגמרא), הרי שבמקרה כזה ייתכן שיש לעבור על המצווה; לפי עמדה זו לו האל היה מתגלה אל אותו אדם, זה מה שהיה מצווה עליו לעשות. לעומת זאת, אם המצוות הן החלטות שרירותיות של האל (או מצוות שמטעמיהן מיסטיים ונשגבים), הרי שעל האדם לקיימן גם כנגד שיקולים מוסריים. לפיכך אין זו שאלה תיאורטית בלבד, אלא שאלה בעלת השלכות מעשיות.

שאלה אחרונה זו מכונה גם שאלת דין ויושר – כלומר: מתי רשאי האדם לעבור על הדין כדי להתנהג ביושר, כאשר הוא סבור שבמקרה הייחודי שלו הדין, שבדרך כלל תורם לשיפור חיי האדם, פוגע פגיעה חמורה בערכים חשובים יותר מעצם קיום החוק. במילים אחרות: מתי העבירה על החוק נעשית חמורה פחות מן הנזק הנגרם מקיומו הנוקשה.

אם מטרת הדת היא ליצור חיים מוסריים, מתעוררת שאלה נוספת: האם עבירה על החוק הדתי תביא לקריסת המערכת הדתית כולה – דבר שיפגע קשות בחברה – ולכן עדיף שאדם יעשה מעשה בלתי מוסרי באופן פרטי מאשר שהמערכת תיפגע. מנגד, ניתן לטעון שעשיית מעשים לא מוסריים על ידי אנשים דתיים (למשל עזיבת המשפחה והילדים בשל הקפדה על דיני נידה) תפגע יותר במערכת הדתית ובהפצתה מאשר עבירה נקודתית של אדם בודד או אנשים בודדים שברור שהם פועלים בדיעבד? אלו הם שיקולים חינוכיים ומוסריים שעל האדם לשקול אם מטרת הדת היא המוסר; אך אין להם מקום אם מטרת הדת היא קיום גזרות האל כיעד עליון שאין מעליו יעד.

עמדת הרמב"ם

כאן אביא נימוקים לדעתו של הרמב"ם בנושא – דעה שאני מסכים עמה – ולאחר מכן אציין את ההשלכות של שיטתו הכללית של הרמב"ם על נושא שיש בו מחלוקת מחקרית נוקבת: מהי עמדתו בשאלת דין ויושר. הרמב"ם קובע במפורש, ברצף פרקים במורה נבוכים (מורה נבוכים, ג, כה-מט), שלכל המצוות יש טעם. לדעתו אין אפשרות שהאל יקבע מצוות מטעמים הנשגבים מבינת האדם, שכן אין דבר שהוא גם הגיוני וגם נשגב באופן עקרוני מהבנת האדם. יש או דבר בעל טעם שניתן להבנה, או דבר שרירותי וחסר טעם – מעין קפריזה של ילד או של דיקטטור שיכור כוח.

לקביעה זו משמעות מרחיקת לכת, שכן היא קובעת למעשה שהטוב קודם לציווי האל. הטוב האנושי הוא מטרת המצוות וטעמיהן, והאל ציווה אותן (בדרך טבעית על פי פרשנות רדיקלית של הרמב"ם, ובדרך ניסית על פי פרשנים שמרניים יותר) מפני שטוב לאדם לקיימן. קיום המצוות אינו נובע מציפייה לשכר בעולם הזה או הבא, אלא מהבנה שהן מועילות ומשפיעות לטובה על חיינו.

כך יכול היה הרמב"ם להסביר באופן רציונלי מצוות שרבים ראו כחסרות הסבר הגיוני. הוא העניק להן טעמים סוציולוגיים והיסטוריים: למשל, שמירת כשרות מסייעת להיבדלות מן הגויים; הופעה חיצונית דתית מסוימת מסייעת לאדם להתרחק מעוברי עבירה ולהצהיר על נאמנותו לדת, ובכך מקלה עליו בקיום המצוות. דוגמא לכך בחיים המודרניים: גבר או אישה הנראים דתיים מאוד באוניברסיטה אינם נדרשים להסביר שוב ושוב שאינם מעוניינים בקשר שאינו מוביל במהירות לנישואין, ושהם שומרים נגיעה. גם חבריהם לא יזמינו אותם למסעדות לא כשרות. לעומת זאת, מי שנראים פחות דתיים אך מבקשים להקפיד על אותם כללים נאלצים להסביר את עצמם שוב ושוב, והדבר עלול להביא לשחיקה ולהתמוטטות ההקפדה.

טעמי מצוות מסוג זה מורים כי מצוות פולחניות (בין אדם למקום) אינן נועדו לשרת את האל או להשפיע על השפע האלוהי, אלא לסייע לאדם לנהל חיים מוסריים בצורה המיטבית והאפשרית ביותר. ואכן, ניתן לראות שבאופן כללי קיום מצוות תורם למסגרות חיים מסוימות. כמובן שניתן להיות מושחת גם במסגרת דתית ("נבל ברשות התורה"), אך אין להתעלם מהבדלים מובהקים הקיימים בתחומים שונים בין אוכלוסיות דתיות ושאינן דתיות: מספר הילדים, גיל הנישואין, שיעור הגירושין וכדומה משתנים בהתאם לרמת הדתיות, על פני סקלה רחבה מאוד (עם הרבה אמצע בין האתאיסטים שלא מקיימים אף מצווה מתוך אידיאולוגיה לבין אנשים דתיים המקיימים את כל המצוות שהם מחויבים בהם). אם כן, כאשר הקפדה על מצווה מסוימת פוגעת במטרת המצוות – קרי, בחיי משפחה תקינים ובחיי מוסר – יש מקום לטעון שהמטרה גוברת על האמצעים. לדעתי, הרמב"ם רומז לעמדה מעין זו במורה נבוכים, ג, לד (כאמור, קיימת מחלוקת בין חוקרים ופרשנים ביחס לשאלה זו).

שמרנות מוסרית ומתח עם ליברליזם

לבסוף, חשוב לזכור שההלכה באה לתמוך במוסר שמרני, המעמיד את המשפחה ואת העם בראש סדר העדיפויות. מוסר ליברלי, המעמיד את הפרט ואת חירותו בראש הסולם, אכן מתקשה להתיישב עם הדת. דתיים ליברליים חיים תמיד במתח בין עמדתם הדתית לבין תפיסת מוסר ליברלית, ומנסים למזג בין הערכים בדרכים שונות. לפיכך, יש להדגיש כי פרשנות הדת צריכה להיעשות מתוך מסגרת מוסרית שמרנית עקבית, ולא על פי גחמות חולפות ולא נכונות מוסרית של העולם הליברלי.