בימים אלו, כאשר אנו נמצאים בעיצומה של מערכה היסטורית מול ציר הרשע בראשות איראן, השיח הדתי מלא במונחים של שכר ועונש. אנו שומעים רבות את הקביעה שהשם מעניש את אויבינו, מתערב לטובתנו, וגומל טוב לעם ישראל. שפה ששורשיה נטועים בתנ״ך, חז״ל והספרות התורנית לדורותיה. אך עבור האדם החושב, עולה שאלה תיאולוגית עמוקה: האם משמעות הדבר היא שאלוהים יושב כעת בשמים, שוקל את מעשיה של הנהגת איראן, משנה את דעתו בהתאם, ומקבל "החלטה חדשה" להנחית עליהם מכה? אולם שתי מילים המופיעות בחלק הראשון של "מורה הנבוכים" שופכים אור על מושגים אלה בעולמה של התיאולוגיה הפילוסופית הרדיקלית. העונש כחוק טבע: "חפצו הקדום" בפרק י' של החלק הראשון של הספר, הרמב"ם מנתח את הפעלים שמייחסים לאלוהים תנועה, כמו המילה "ירד". הרמב"ם מסביר שכאשר התנ"ך מתאר את אלוהים "יורד" להעניש אומה, אין מדובר בתנועה פיזית, וזה לשונו: "וכן כאשר באה מכה על אומה או על אזור על פי חפצו הקדום, וספרי הנבואה אומרים לפני תיאור אותה מכה שה' פקד את מעשיהם של הללו ולאחר מכן הביא עליהם את העונש – גם את זה הם מכנים 'ירידה', כיוון שהאדם אינו ראוי לכך שמעשיו ייפקדו ושהוא ייענש עליהם לולא החפץ". כל הקורא פסקה זו עשוי לתהות: מה פשרם של צמד מילים אלה ״חפצו הקדום״, ומדוע מתרגמים ספרי הנבואה את התוצאה של חפץ קדום זה לרעיון דתי אמוני ״שה׳… הביא עליהם את העונש״?! הסבר הדברים לכאורה (כך מפרש נרבוני): העונש שנופל על חברה רשעה אינו פרי של "כעס" או התערבות נקודתית וספונטנית. זהו "חפצו הקדום" - כלומר, חוקי הטבע שהוגדרו מראש בתוכנית האלוהית. אלוהים אינו צריך "לרדת" ולשנות סדרי בראשית כדי להעניש את איראן או את שלוחיה; המערכת עצמה מתוכנתת כך שחברה המקדשת מוות, דיכוי, טרור והרס, נושאת בתוכה את זרעי הפורענות של עצמה. המכה שנוחתת עליהם נגזרת מחוקי הטבע והמוסר האנושי, שדוחים בסופו של דבר רוע המזיק לעולם. (ויש להעיר ולדמות גם לגישת הרמב״ם לגבי ״השגחה״ והקשר ל״שכל״ - ראה מורה נבוכים ג, יז ואילך; וראה גם מורה נבוכים ג, יב). סוד השרידות של עם ישראל: התאמה לתוכנית האלוהית מתוך אותה נקודת מבט, ניתן להבין גם את הנס הגדול של קיום עם ישראל. הוגים כמו רבי יהודה הלוי (בספר ה"כוזרי" מאמר ג׳) הצביעו על שרידותנו ההיסטורית, מול אימפריות אדירות שרדפו אותנו וקרסו, כהוכחה חותכת להתערבות אלוהית ניסית ומתמדת. מקובל לראות בנקודת מבט זו אנטיתזה לגישה הפילוסופית הרדיקלית החותרת לראות בכל תופעה את ההסבר הלוגי והמניעים הרציונליים. אולם ניתן לומר כי שמירה והשגחה זו אינה "הפרת חוקי הטבע", אלא בדיוק להפך - היא ביטוי עמוק שלהם. עם ישראל שרד לא "במקרה", אלא משום שדרך התורה והמצוות תואמת את ה"חפץ הקדום" ואת התכנית האלוהית של המציאות. חוקי הטבע, בבסיסם, נועדו להיטיב עם הטוב, עם מי שבונה חברה צודקת, עושה חסד עם אחרים, ומחפש את שלמות האדם והחברה. כאשר אומה מחברת את גורלה עם המוסר האלוהי והאמת השכלית, בטווח הארוך, היא שורדת ומשגשגת. אבל מה עם החריגות? העיקרון של "על פי רוב" כאן עולה השאלה הקשה מכולן: אם המערכת מתוכנתת להיטיב עם הטובים ולהעניש את הרעים, מדוע אנו חווים כל כך הרבה כאב? מדוע יש נפגעים ונופלים במלחמה הצודקת שלנו? כדי לענות על כך, עלינו להכניס למשוואה מושג יסוד בפילוסופיה של הרמב"ם: "על פי רוב". בחלק הראשון (מורה נבוכים א, עב), הרמב"ם מסביר שעולם החומר שלנו (עולם ההתהוות והכיליון) מונע על ידי כוחות טבע כלליים. הכוחות הללו הכרחיים כדי לקיים את המציאות ולייצר חיים, אך מכיוון שהם פועלים על פי חוקיות עיוורת - הם גם גורמים לנזקים ולמוות באופן מקרי. הכוח שמושך מזון לגוף כדי לחיות, יכול גם למשוך חומרים רעילים שגורמים ל"מחלות קשות ונגעים"; והכוחות שמורידים גשם ומנשבים רוחות כדי לקיים את העולם, מייצרים גם "שיטפונות והממטרים הכבדים... וברקים קטלניים". במילים אחרות: חוקי הטבע (מורה נבוכים ג, לד) פועלים לטובת המציאות והאדם על פי רוב, במבט הכללי ובטווח הרחוק. אך בעולם החומרי ייתכנו תמיד "חריגות סטטיסטיות". לעיתים כוחות הטבע (או מהלכים היסטוריים ומלחמתיים טבעיים) פוגעים גם באנשים צדיקים שנקלעו לסיטואציה, לא בגלל עונש אישי מכוון, אלא כ"נזק אגבי" של פעולת המערכת הכללית. סיכום: אמונה מתוך פיכחון אמנם התורה מנסחת את אמונת ההשגחה בשפה ודאית שעובדת כמנגנון של החלטה מחודשת ״לפי הצורך״. מובן שחברה אינה יכולה להתקיים רק על תיאור פילוסופי קר של סיבתיות, הסתברות ו“על פי רוב”. גם אם הפילוסוף יודע לנסח את הדברים באופן מורכב יותר, ההמון זקוק לשפה הזו כדי לבנות עולם מוסרי עם צדק מוחלט ללא חריגות (ראה מורה נבוכים ג, כח לגבי ״אמונות הכרחיות״). המבט הפילוסופי של הרמב"ם אינו מבטיח לנו חסינות קסומה מכל פגע נקודתי, אך הוא מעניק לנו ביטחון אדיר בדרך. במאבק ההיסטורי שלנו מול כוחות אופל שמטרתם הרס ודיכוי, אנו סומכים על "חפצו הקדום" של אלוהים. ההיסטוריה והטבע מתוכנתים לדחות את הרוע ולהצמיח את אלו שבוחרים בחיים ובטוב. למרות החריגות, הכאב והאבדות שבדרך, הסטטיסטיקה של הנצח נוטה באופן מובהק - "על פי רוב" - לטובת עם ישראל.