הנבואה כבבואת הנפש: בחינת מושג הנבואה בחזון המקדש של יחזקאל

חזון המקדש של יחזקאל (פרקים מ-מח) מציב בפני הקורא חידה פילוסופית: מדוע תיאור המקדש בנבואתו שונה באופן כה קיצוני ממקדש שלמה כפי שמתואר בספר מלכים? במאמר קודם הראיתי כיצד מקדש שלמה שאב מדגמים אדריכליים מסופוטמיים, אך שימר את ייחודו התיאולוגי בכך שקודש הקודשים נותר ריק מפסל. אם מקדש שלמה היה כבר מושפע מסביבתו התרבותית, כיצד ניתן להסביר את הייחוד הרדיקלי של חזון יחזקאל, אשר מציג מקדש שאינו דומה לשום מבנה שהתקיים בפועל? לטענתי, התשובה טמונה בתורת הנבואה של הרמב"ם: הנבואה היא "שפע השופע מאת ה' [...] תחילה על הכוח ההוגה, ואחר כך על הכוח המדמה" (מורה נבוכים ב, לו), וכוח המדמה פועל מתוך "זכירת המוחשים והרכבתם והחיקוי שבטבעו" (שם). הנביא אינו מקבל תמונה מוכנה מלמעלה, אלא כוח הדמיון שלו מרכיב את החזון מחומרי הגלם של חייו - זיכרונותיו, טראומותיו, והסביבה שהקיפה אותו. במאמר זה אבחן תחילה את עברו של יחזקאל ככהן גולה ועד לחורבן; לאחר מכן אציג את תורת הנבואה של הרמב"ם ואת ההקשר ההיסטורי של חיי יחזקאל בבבל; ולבסוף אראה כיצד חזון המקדש הוא בבואה של נפש הנביא - מפגש בין השפע האלוהי לבין כוח מדמה שספג לתוכו את טראומת החורבן ואת המציאות הבבלית.

עברו של יחזקאל: כהן, גולה, עד לחורבן

ספר יחזקאל פותח בהצבת הנביא בתוך המציאות הגיאוגרפית והזמנית של הגלות: "וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹהִים" (יחזקאל א, א). המקרא מדגיש כי יחזקאל היה "בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן" (יחזקאל א, ג) - כהן מזרע צדוק, שהוגלה לבבל עם גלות יהויכין בשנת 597 לפנה"ס, ושעבורו המקדש לא היה מרכז לאומי בלבד אלא מקום עבודתו, זהותו וייעודו. כפי שמציינת גנזל, נבואת יחזקאל ייחודית בכך שהיא מסודרת בצורה כרונולוגית, ותאריך ומקום קבלת הנבואה מוצגים בבהירות - כך ש"במקרה של יחזקאל, יותר מכל נביא אחר, [נוכל] לעמוד על הקשר בין הנביא וסביבתו" (גנזל, בין נביא לנבואתו, עמ' 97).¹ על פי התאריכים בספר יחזקאל, הוא חי לפחות עשרים וחמש שנים בבבל, סמוך לתעלת כבר הקרובה לעיר ניפור (גנזל, בין נביא לנבואתו, עמ' 100). לדעתי, עובדה ביוגרפית זו - כהן שנעקר ממקדשו וחי עשרות שנים בסביבה זרה - היא המפתח להבנת אופי חזון המקדש שיקבל מאוחר יותר.

עומק הטראומה של יחזקאל בא לידי ביטוי בפרק כד, שבו מודיע לו האל על מות אשתו - "מַחְמַד עֵינֶיךָ" - ומצווה עליו שלא לספוד ולא לבכות (יחזקאל כד, טז). מוות אישי זה אינו מתואר כאירוע פרטי גרידא: מיד לאחריו מפרש האל כי "הִנְנִי מְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשִׁי גְּאוֹן עֻזְּכֶם מַחְמַד עֵינֵיכֶם" (יחזקאל כד, כא). הכינוי "מחמד עיניים" חוזר אפוא פעמיים - פעם לאשת הנביא ופעם למקדש - ובכך מזהה המקרא את האובדן האישי עם האובדן הלאומי. שנים לאחר מכן, כאשר "בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר" (יחזקאל לג, כא), הופכת הבשורה על חורבן המקדש לוודאות מוחשית. אולם דווקא ארבע עשרה שנה לאחר החורבן, "בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ... בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר" (יחזקאל מ, א), מקבל יחזקאל את חזון המקדש העתידי. פער זמנים זה מלמד כי החזון לא בא מתוך ריק, אלא מתוך שנים של עיבוד טראומה, געגוע לעבודת המקדש שאבדה, וחשיפה מתמשכת לארכיטקטורה המקדשית הבבלית שהקיפה את הנביא בגלותו.

החזון עצמו נפתח בדמות שמראיה "כְּמַרְאֵה נְחֹשֶׁת" ובידיה "פְּתִיל פִּשְׁתִּים וּקְנֵה הַמִּדָּה" (יחזקאל מ, ג), המובילה את יחזקאל בסיור מדוקדק במקדש. הדמות מודדת כל שער, כל קיר, כל תא - בדייקנות אובססיבית שאין לה מקבילה בתיאור מקדש שלמה. שישים ושלושה פסוקים מוקדשים לשערים, לחצרות ולחומה המקיפה, ורק עשרים ושישה פסוקים למבנה המקדש עצמו: אולם הבית (יחזקאל מ, מח-מט), ההיכל (יחזקאל מא, א-ב) וקודש הקודשים (יחזקאל מא, ג-ד). במקום שבו תיאור מקדש שלמה חוגג את "הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לַה'" (מלכים א ו, ב) בשפה של פאר, זהב וארזים - יחזקאל שוקע בפרטי מידות, עוביי קירות ומדרגות כניסה. אצל שלמה, המקדש הוא הישג מלכותי; אצל יחזקאל, הוא תוכנית שיקום עם חזות בבלית. הדקדקנות הזו אינה סגנון ספרותי גרידא - היא ביטוי לחרדה של מי שראה מקדש נחרב ומבקש לוודא, מידה אחר מידה, שהבא אחריו יעמוד לעד. החומה המסיבית שתפקידה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל" (יחזקאל מב, כ) אינה רק אלמנט אדריכלי, אלא מחסום נפשי שנבנה מטראומת חורבן.

מהי נבואה לפי הרמב"ם

הרמב"ם מונה בפרק לב של החלק השני שלוש דעות על אודות הנבואה. דעת ההמון היא שהאל בוחר בכל מי שיחפוץ ומנבא אותו, בלי קשר להכנתו השכלית (מורה נבוכים ב, לב). דעת הפילוסופים, לעומת זאת, גורסת שהנבואה היא שלמות טבעית: "האיש הנעלה והשלם במעלותיו השכליות והמידותיות, כשהכוח המדמה שלו בשיא שלמותו... הכרח שיתנבא, כי זו שלמות טבעית שיש לנו" (מורה נבוכים ב, לב). אך דעת התורה, שהרמב"ם מאמץ, מוסיפה סייג אחד בלבד: גם מי שהשלים את כל ההכנות עלול שלא להתנבא "לפי חפץ אלוהי" (שם). לפיכך, הנבואה אינה ניתנת מלמעלה לכל עובר ושב, אלא היא תהליך אנושי של שלמות שכלית ומידותית שהאל רשאי לעכב. ההגדרה עצמה מופיעה בפרק לו: "אמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מאת ה' יתהדר ויתרומם באמצעות השכל הפועל: תחילה על הכוח ההוגה, ואחר כך על הכוח המדמה" (מורה נבוכים ב, לו). כלומר, השפע האלוהי אינו עוקף את מנגנון הנפש האנושית אלא עובר דרכו, ובתוך מנגנון זה לכוח המדמה תפקיד מכריע.

מהן פעולותיו של הכוח המדמה? הרמב"ם מגדיר אותן כ"זכירת המוחשים והרכבתם והחיקוי שבטבעו", ומוסיף ש"פעולתו הגדולה והנכבדת ביותר היא רק כשהחושים נחים ושובתים מפעולותיהם" (מורה נבוכים ב, לו). אני סבור שזהו המפתח לכל הדיון: הכוח המדמה אינו יוצר יש מאין - הוא זוכר חוויות חושיות שהנביא חווה בפועל, מרכיב אותן מחדש ויוצר מהן דימויים. הנביא אינו צינור ריק שדרכו עובר מסר אלוהי טהור; הוא אדם שחומר הגלם של נבואתו הם זיכרונותיו, סביבתו התרבותית ומבנה נפשו. הרמב"ם עצמו מציין שנבואת הנביאים "פוסקת בעת האבל או הכעס", משום שהכוח המדמה הוא "כוח גופני" הנתון לתנודות רגשיות (מורה נבוכים ב, לו). מעבר לכך, בפרק לח הרמב"ם מתאר את כוח האינטואיציה, שביכולתו להסיק מסקנות מ"סיבות רבות, המורכבות מנסיבות שונות, מוקדמות ועתידיות ונוכחיות" (מורה נבוכים ב, לח) - על כן גם כושר הניבוי הנבואי נשען על עיבוד של נסיבות ממשיות. בכך מתברר שתורת הנבואה של הרמב"ם פותחת פתח לקריאה שבה חיי הנביא, טראומות עברו והמציאות ההיסטורית שחווה, משפיעים ישירות על תוכן נבואתו ועל הדימויים שבהם היא מתלבשת.

ההקשר ההיסטורי: יחזקאל בתוך בבל

למעלה מעשרים שנה שהה יחזקאל בבבל עד שחזה את חזון המקדש העתידי, ובמהלך תקופה ארוכה זו הוא חי בסמיכות למקדשים בבליים פעילים שעיצבו את מרחב דמיונו. מקדש אזידה שבבורסיפה, שהוקדש לאל נבו ושוקם בידי נבוכדנצר השני, עמד בשיא תפארתו בדיוק בשנים שבהן ניבא יחזקאל (גנזל, בין נביא לנבואתו, עמ' 100). מבנה המקדש כלל חצרות ענקיות, חדרים פנימיים וחיצוניים, ומערכת כניסה מדורגת ממרחב קדוש פחות אל המקום הקדוש ביותר - כדי להיכנס היה על הכהן לעבור דרך השער הראשי אל החצר, לחצות חדרים אחדים, ורק דרך שער נוסף להגיע אל לב המקדש (גנזל, בין נביא לנבואתו, עמ' 102). הכהנים השתייכו למשפחות בעלות ייחוס שנשמר לאורך דורות, ובני המעמד הגבוה בלבד הורשו להיכנס לאזורים הפנימיים, בעוד כהנים מדרג נמוך יותר הוגבלו לחצר בלבד (גנזל, בין נביא לנבואתו, עמ' 104). יחזקאל לא חזה את מקדשו בחלל ריק - חומות מסיביות, חצרות מדורגות, היררכיה כהנית מבוססת ייחוס, כל אלה היו חלק מהנוף היומיומי שממנו שאבה נפשו את חומרי הגלם לחזונו הנבואי.

הנבואה כבבואה של הנפש

לטענתי, תורת הנבואה של הרמב"ם מספקת את המפתח להבנת ייחודו של חזון המקדש ביחזקאל. הכוח המדמה, כפי שהגדירו הרמב"ם, אינו יוצר יש מאין - הוא עובד עם החומרים שהחושים סיפקו לו, מרכיב אותם מחדש ומחקה את צורותיהם. הרמב"ם הוסיף עקרון מכריע: "מה שהאדם עסוק בו מאוד ושוקד עליו ומשתוקק לו כשהוא ער וחושיו פועלים, הוא שהכוח המדמה פועל בו בעת השינה" (מורה נבוכים ב, לו). על כן, כאשר השפע האלוהי מגיע אל הנביא דרך הכוח המדמה, הוא מקבל את צורתו מתוך עולמו הפנימי של הנביא - מזכרונותיו, מחרדותיו, ממה שעיניו ראו ומה שליבו חווה.

כשנחיל עקרון זה על יחזקאל, התמונה מתבהרת. עולמו הפנימי של יחזקאל הכיל שלושה רבדים שחברו יחדיו: זיכרון מקדש שלמה שהכיר ככוהן, הטראומה של חורבנו, והמקדשים הבבליים שראה יום-יום סביבו במשך עשרים וחמש שנות גלות. כפי שמראה גנזל, "סגנונו - הדרך שבה ביטא את התכנים האלוהיים שהגיעו אליו - הושפע ממכלול שלם, הכולל מצד אחד את האסוציאציות והדימויים אותם הכיר ממקדש שלמה, ומצד שני את התרבות הסובבת אותו ומראותיה, ובכלל זה גם המקדשים שבסביבתו" (גנזל, בין נביא לנבואתו, עמ' 110). אני סבור שניתן ללכת צעד נוסף: הטראומה היא שקבעה את האופן שבו הכוח המדמה הרכיב את כל החומרים הללו. החומות הכפולות, מערכות השערים המורכבות, ההפרדה הקפדנית בין קודש לחול - אלה אינם רק זיכרון אדריכלי, אלא ביטוי לכוח המדמה המנסה לבנות מקדש שבו חורבן לא יוכל להתרחש שוב.

ניתן להבין זאת גם לאור מורה נבוכים ג, לב, שם הרמב"ם הראה כיצד האל "השאיר את מיני העבודות" שהאדם הורגל בהן והעבירן לשמו, משום ש"לא היה זה מתקבל על הדעת לפי טבע האדם" לעזוב את הצורות המוכרות בבת אחת (מורה נבוכים ג, לב). כשם שהאל שמר על צורת הקרבנות אך הפנה אותה מעבודה זרה לעבודתו - כך הנבואה שמרה על הצורה האדריכלית המוכרת ליחזקאל אך מילאה אותה בתוכן חדש, תוכן של תיקון והגנה מוחלטת. הנבואה, בלשונה של גנזל, "היא ביטוי למפגש שבין האלוקים לאדם, ועל כן היא ניתנת לבני אדם בצורות, בתכנים ובמושגים המובנים להם במקומם ובזמנם" (גנזל, בין נביא לנבואתו, עמ' 110). במילים אחרות, מה שהרמב"ם כינה "כוח מדמה" הוא הוא התת-מודע של הנביא - המקום שבו הזיכרון, הטראומה והסביבה נפגשים עם השפע האלוהי ומעניקים לו צורה אנושית.

סיכום

לסיכום, חזון המקדש ביחזקאל מגלם את המפגש המורכב שבין השפע האלוהי לכוח המדמה של הנביא - אותו כוח שהרמב"ם הגדירו כתנאי הכרחי לנבואה, הפועל בשיא עוצמתו כאשר החושים נחים ומפנים מקום לדימויים פנימיים (מורה נבוכים ב, לו). הכוח המדמה של יחזקאל לא פעל בחלל ריק: הוא ספג לתוכו את טראומת החורבן, את זכרון חצרות המקדש הראשון ואת הדגמים האדריכליים של המקדשים הבבליים שסבבו אותו בגולה. לפיכך, הדמיון המבני בין חזון יחזקאל לבין מקדשי מסופוטמיה אינו מעיד על השפעה זרה חיצונית גרידא, אלא על עומק פעולתו של כוח זה, השואב את חומרי הגלם מן המציאות הממשית ומעצב אותם לכדי מראה נבואי. הנבואה, לדעתי, אינה שמים היורדים לארץ - אלא ארץ המושטת כלפי מעלה דרך הפריזמה של נפש שבורה.

[1] טובה גנזל, "בין נביא לנבואתו: חזון המקדש ביחזקאל על רקע מקומו וזמנו", בתוך: בעיני אלוהים ואדם - חקר המקרא והאדם המאמין, עמ' 97-110.