שלום. בעבר שאלתי לגבי שלילת הקבלה, והשבת:
״הבעיה המרכזית בקבלה ובקשר שהיא יוצרת בין האל לבין העולם היא שהיא גורסת כי המהות האלוהית מצויה בכל מקום — אמנם בדרגות שונות של טוהר וזכות, אך בכל מקום. תפיסה זו מובילה בהכרח לחלוקה באל, שכן האל המצוי בנשמתי איננו אותו האל המצוי בנשמתך, אלא שני ניצוצות שונים. חלק מן המקובלים מנסים לרכך את חומרת הדברים באמצעות הוספת המילה "כאילו" או "כביכול", אך אין בכך כל תועלת, משום שמה שקובע איננו הניסוח הלשוני, אלא מה שאדם חושב ומאמין (ע"פ מורה נבוכים א:נ).״
למיטב הבנתי (לפחות לפי מה שאני מכיר מתורת חב״ד), הכוונה שאומרים שהמהות האלהית נמצאת בכל מקום, היא לא שהגשמיות היא עצמה אלוהות (כי אז אכן יש בה חלוקה) אלא שכל קיום העולם תלוי באמירת הבורא ״ויהי״ (״לעולם דברך ניצב בשמים״) כך שאין לו מציאות ולכן ״אין עוד מלבדו״. אך בתוך העולם עצמו יש חלקים שבהם הדבר יותר גלוי, חלקים רוחניים יותר שמורגש בהם יותר שהקיום שלהם הוא לא נפרד ונובע מהבורא (הניצוצות אליהם דיברת).
לא חייבים להשתכנע מזה, ואפשר לחלוק על כך לוגית, אבל יש גישות בקבלה שמתמודדים פילוסופית ומקבלים את גישת הרמב״ם לגבי הא-ל, כפי שמצוטט בתניא כידוע.
כך שעדיין לא ברור לי מדוע חשוב כל כך לשלול את הקבלה באופן כללי, בגלל סיבות פילוסופיות. אפשר לשלול מצד זה שהתפיסות שלה לגבי שאר הדברים הם שמרניות, אבל לא הבנתי מה מבדיל בינה לבין כל הגישות השמרניות שהופכים אותה ללא לגטימית.
אענה על שני חלקי השאלה:
אינני מכיר היטב את תורת חב״ד, ולכן כאשר אני מדבר על קבלה, כוונתי בעיקר לקבלה של ימי הביניים ולא של העת החדשה. אף על פי כן, לדעתי חב״ד אכן מנסה להתמודד עם הקושי הטמון באמירה שהאל נוכח בכל מקום מצד עצמותו, אך מבלי לשלול לחלוטין את נוכחותו בעולם – הן בשל מחויבותם של חסידי חב״ד לטקסטים הקבליים, והן, כנראה, מפני שהם חשים או סבורים כך באמת. המקובלים שמודעים לבעיה מנסים להתמודד עמה, וזה בהחלט ראוי להערכה; אולם לדעתי הם אינם מצליחים, מפני שהמניע שלהם איננו חיפוש אחר אמת פילוסופית בכלים רציונליים, אלא שילוב בין מקורות סמכות שונים.
בנוגע לשאלה השנייה – כאשר מבקרים זרם מסוים, חשוב לשקול לא רק את היבטיו הרעיוניים, אלא גם (ואולי בעיקר) את ההשלכות החברתיות של הביקורת. אני מבקר את הקבלה משום שלדעתי העובדה שהיא נעשתה כה מרכזית במאתיים השנים האחרונות מרחיקה אנשים מן היהדות. רבים מהם, שיכלו להיות דתיים ולהקים משפחות יראות שמים, עוזבים את היהדות משום שהם מרגישים שאין להם בה מקום – ולעיתים אף מפני שמקובלים אומרים להם זאת במפורש. דווקא כאן יש לשבח את חב״ד, שאינה נוקטת גישה זו, אך מדובר במיעוט בקרב תומכי הקבלה. משום כך חשוב לי להדגיש שאפשר להיות דתי מאוד, ירא שמים ושומר מצוות – מבלי להאמין כלל בקבלה.