אני ואשתי (שנמצאת אמונית במקום די דומה לי) תוהים כל הזמן איך נעביר את התפיסה המסובכת שלנו לילדינו... והשאלה גם תקפה באופן רחב יותר - איך אפשר לקיים זרם / קהילה של אנשים שנמצאים לא פה ולא שם כאשר יש בעיה הסברתית די עמוקה לגיל הצעיר. אלא אם כן נאמר שהזרם הזה מיועד רק לאנשים שהיו נבוכים, ואז בחרו בו בשלב מאוחר יותר בחייהם, ומבחינה חינוכית, תמיד מחנכים ילדים בגרסה שמרנית של היהדות?
אני חושב שאם אתה ורעייתך באותו קו מחשבה, אין צורך לספר לילדים דברים שאינם נכונים – אבל בהחלט אפשר לספר להם רק חלק מן האמת. למשל, אפשר לומר שהאל ציווה לשמור שבת, מבלי להיכנס להסבר העמוק של מה משמעות הדברים. ברובד העמוק יותר, כמובן, משה רבנו השיג את האמת וקבע את שמירת השבת מסיבות חברתיות ומשפחתיות. כאשר הילדים יתבגרו, אפשר יהיה להסביר לחלק מהם – לאלו שישאלו שאלות – את תפיסתכם המלאה.
כאן אני רוצה להוסיף נקודה ביחס למה שכתבת קודם: אינני סבור שנכון לומר – לא לעצמך, לא לילדיך, ולא לסביבה – שאתה "אינך מאמין באל." אמירה כזו עלולה ליצור השפעה שלילית מאוד, הן מבחינה פסיכולוגית והן מבחינה חברתית. לעומת זאת, ניתן לומר שאתה מאמין ב"אל הנכון." בהמשך, אפשר גם להסביר לילדים שאתם מאמינים באלוהי הרמב"ם – ובבגרותם חלק מהם, ואולי כולם, יבינו למה הכוונה.
חשוב לזכור שנטיות פילוסופיות הן דבר אישי מאוד ואינן תורשתיות, ולכן אין טעם להפיץ אותן למי שאינן מתאימות לו. לעומת זאת, קריטי לאפשר לאלו שבאמת זקוקים לאמת זו להכיר אותה כבר בגיל הנעורים המאוחרים, כדי למנוע מהם משבר דתי.