ראשית - תודה רבה על האתר והחומרים המעניינים, ועל הזמן שכבודו משקיע לענות כאן בשו״ת. בפתיחה למורה נבוכים כותב הרמב״ם: ״אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וגמרם למישהו ממנו. אין הדבר כן; אלא לעתים האמת מציצה לנו כך שאנו חושבים אותה ליום, ושוב מסתירים אותה החומרים וההרגלים עד שנחזור להיות בלילה חשוך, כמעט כפי שהיינו בתחילה. וכך אנו דומים למי שמבריק עליו הברק פעם אחר פעם בלילה אפל מאוד.״ אם אני לא טועה - הרדיקלים מפרשים שה״סודות״ הם ההבנה האמיתית שהנבואה והמצוות הם פרי הישג אינטלקטואלי וכו ולכן יש לומר בראשי פרקים ולהסתיר מההמון וכו׳. מה אם כן לפי זה פשרו של קטע זה והבאים אחריו בפתיחה?
הקטע הזה במבוא הוא אחד המקומות שעליהם מסתמכים הספקנים כדי לטעון שהרמב"ם היה ספקן. לדעתי – וכאן אני מסכים עם הגישה הרדיקלית – הפסקה עוסקת בעיקר בשאלת ההבנה המלאה של הדברים, כלומר בהבנה מוחלטת באמצעות הגדרה של הדבר הנודע. ישנן ישויות שלא ניתן לדעתן בדרך זו, אלא רק באמצעות פעולותיהן – והמרכזית שבהן היא, כמובן, האל. ניתן להכיר את האל באמצעות פעולותיו, אך לא ניתן להשיג את הבנת עצמותו (מורה נבוכים, חלק א, פרק נא:נג). הרדיקלים אינם סבורים שניתן להבין הכול, אלא רק שניתן להבין משהו על אודות האל. אפשר לדעת בבירור מה הוא לא וגם פעולותיו - עצמותו אפשר להתקרב אליה רק דרך השלילה. בהמשך הקטע הרמב"ם דן בהעברת הידע מן המורה אל התלמיד, ומדבריו עולה כי אפשר בכל זאת לדעת "מה שהוא" – גם אם אין זו ידיעה במובן של הגדרה רגילה.