איך הפרשנות הרדיקלית של הרמבם שסיבת המצוות הוא התועלת לאדם, עולה בקנה אחד עם דברי הרמב״ם בפירוש המשניות הקדמה לפרק חלק, ב; ועוד אמרו חכמים במצוותיו חפץ מאוד, במצוותיו - ולא בשכר מצוותיו. וכן היו גדולי החכמים מצווים לנבוני תלמידיהם ומשכיליהם בייחוד, אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל טובה, אלא היו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל כלום - אלא מפני שהוא הרב, ראוי לשמשו, כלומר עבדו מאהבה.. וכל העוסק בה לא ליראה ולא לקבל שכר אלא מפני אהבת אדון כל הארץ שציווה בה - הרי זה עוסק בה לשמה…
אפשר להסביר את דבריו של הרמב"ם ללא שום קושי: האדם צריך לקיים מצוות מכוון שזה הדבר הנכון מוסרית ובכלל. זה נכון שיצמח לו ולחברה תועלת מכך (כפי שהרמב"ם מסביר במורה נבוכים חלק א פרקים כה-מט) אך זה לא המטרה.
לא ממש הבנתי מה ההבדל בין ״שזה הדבר הנכון מוסרית״ לבין ״שיצמח לו ולחברה תועלת מכך״ - האם זה לא אותו דבר?
צריך להבחין בין סיבת קיום המצווה לבין סיבת נתינת המצווה. סיבת קיום המצווה היא מכוון שזה הדבר הנכון לעשות. סיבת מתן המצווה היא התועלת.