האם הסגנון של התנ״ך של תקשורת די רציפה וישירה עם אלהים, קיימת גם במקורות אחרים? האם ייתכן שפעם כך הם פירשו תובנות עמוקים שעלו להם או חלומות או משהו כזה - כשיחה עם אלהים?
לדעתי זה אכן המשמעות העמוקה של הדברים כך הרמב"ם מפרש את הדיבורים המיוחסים לאל (מורה נבוכים חלק א פרק סה). הדיבור הוא כל סוג של תקשורת והתקשורת עם האל היא כאשר אנחנו מבינים אותו.
עיינתי במורה נבוכים חלק א פרק סה: ״איני סבור שלאחר שהגעת לדרגה הזו והתאמּת לך שהוא יתעלה מצוי ולא בּמציאות, ואחד ולא באחדות, שיש צורך לבאר לך שתואר הדיבור נשלל ממנו. לא כל שכן לאור העובדה שכל אומתנו מסכימה שהתורה נבראת, והכוונה בכך היא שהדיבור המיוחס לו נברא, והוא יוחס לו רק משום שאותו קול ששמע משה – ה' בראו וחידשו, כפי שברא כל מה שברא וחידש. על הנבואה עוד ידובר רבות (ב,לב-מח), והמטרה כאן היא רק לומר שתיאורו בדיבור הוא כמו תיאורו בכל הפעולות הדומות לפעולותינו. הדעות (=המחשבות) הודרכו אם כן לכך שיש ידע אלוהי שהנביאים משיגים, על ידי האמירה שה' דיבר איתם ואמר להם, כדי שנדע שהעניינים האלה שהם מוסרים לנו מאת ה' אינם ממחשבתם וסברתם בלבד, כפי שיתבאר (ב,לה-לו). וכבר הזכרנו זאת קודם (א,מו).״
מתחילת הדברים משמע שהיה ממש דיבור (״והוא יוחס לו רק משום שאותו קול ששמע משה – ה' בראו וחידשו, כפי שברא כל מה שברא וחידש״) אלא שזה ״נברא״ על ידי אלהים?
הבנת היטב. הרמב"ם תמיד מקפיד בנושא הדיבור (וכמה נושאים אחרים) על שלושה רבדים: 1. הרובד שהוא רוצה לשלול באופן מוחלט - שיש לה' גוף 2. הרובד שהוא חושב שהוא בסדר למי שלא יכול לדמיין או להגיע לרובד הבא - האל ברא קול (או אור או שכנה) שהיא לא עצמותו. 3. הרובד העמוק והנכון - כל הסיפור הוא הבנה של משה ולא היה דיבור כלל אלא זה רק משל. הרובד השני נועד כדי לאפשר לאנשים שלא יכולים לתפוס או להסכים עם הרובד השלישי לא להאמין בפשט ולחשוב שהאל הוא גוף.