בסרטוניך אתה מרבה להציג את דעת הרמב"ם בהשגחה לפי פירוש הנרבוני בשתי צלעות - האחת, שהשמכיל יודע להשמר מן הרעות כיוון ששכלו מורה לו את דרכי השמירה. השניה, שהמשכיל לא מייחס חשיבות רבה מדי למקרים העוברים עליו ולכן הוא למעשה שמור מהם כיוון שהם לא גורמים לו צער. מדוע כבודו מתעלם מפרק ג,נא שבו הרמב"ם אומר במפורש שיש השגחה על טבעית על האדם היודע את ה', (וגם הנרבוני מפרש כך שם, שהאדם מתאחד עם השכל הפועל ונעשה נבדל ולכן לא פגיע)?
הסיבה לכך הם שניים: 1. אין ספק שהרמב"ם מציין השגחה על טבעית בפרק ג: נא (ובמידה מסוימת גם בג: יז אם העליה לספינה). לדעתי מדובר בדעות הכרחיות שהוא מזכיר לצרכים חינוכיים (על פי ג: כז-כח). אני לא מתעלם מהם אלא חושב שזה לא מציג את כוונתו האמיתית של הרמב"ם (אפשר לראות את הסרטון על דרכי הקריאה השונות במורה שם אני מציג את החלופות השונות). 2. כאשר הנרבוני מדבר על כך שאדם מתאחד עם השכל הפועל ולכן לא נפגע צריך לדעתי להבין זאת על בסיס דבריו הסתומים קצת יותר בפרקים ג: יז-יח - כך שמשמעות הדברים הוא שלא איכפת לא מן הפגיע בזכות התאחדותו עם השכל הפועל. לדעתי כל הסבר אחר לא מתאים הן לרמב"ם והן לנרבוני והבחנה בין הפן האזוטרי לאקזוטרי מתבקש.