אם הקרבנות נועדו להרחיק מע״ז – למה יחזרו בימות המשיח?

שלום לכולם,

אשמח לעזרה בלימוד והבנה בשיטת הרמב״ם בנושא שמעסיק אותי הרבה זמן.

מצד אחד, הרמב״ם פוסק בצורה הלכתית מאוד ברורה שבימות המשיח “חוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם… ומקריבין קרבנות” (משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות י״א:א). בנוסף הוא מגדיר עיקר גדול שהתורה אינה משתנה ואין ביטול למצוות: “דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים…” (הלכות יסודי התורה ט׳:א).

מצד שני, במורה הנבוכים הרמב״ם מסביר (בפרקים על טעמי המצוות) שעבודת הקרבנות היא דרך של הנהגה/חינוך שהותאמה למצב העולם הקדום, כדי לעקור ולהרחיק עבודה זרה שהייתה מושרשת אז, ולכן נצטווינו לעבוד את ה׳ באופן שהאנושות הייתה רגילה אליו בתקופתה (מורה הנבוכים ג׳:ל״ב; ובדברים דומים גם בהמשך שם, כגון ג׳:מ״ו).

וזה מביא אותי לשאלה שאני באמת רוצה להבין:

איך מיישבים בתוך שיטת הרמב״ם בין הטעם במורה נבוכים — שנשמע כטעם היסטורי של “הרחקה מעבודה זרה” — לבין הפסק ההלכתי שבימות המשיח נחזור להקריב קרבנות בבית המקדש?

כלומר, אם בימות המשיח תהיה עלייה גדולה בידיעת ה׳ ובתיקון העולם, לכאורה לא נצטרך את אותו “אמצעי חינוכי” שהיה נצרך בתקופת האלילות. אז:

האם לפי הרמב״ם הטעמים במורה נבוכים הם טעמים מסבירים (למה ניתנה המצווה אז), אבל לא קובעים שום דבר לגבי ביטול/שינוי גם אם הסיבה משתנה?

או שיש לקרבנות לפי הרמב״ם עוד תכליות עמוקות (מעבר להרחקה מע״ז) שנשארות שייכות גם בימות המשיח?

ואם כן — איפה זה עולה בדברי הרמב״ם/מפרשיו?

אשמח מאוד למקורות מהרמב״ם עצמו, או ממפרשי הרמב״ם שמיישבים (כגון מי שמפרש את מורה נבוכים לצד ההלכה במשנה תורה), או לכל דרך מסודרת להבין את הדברים יחד בלי סתירה.