אני מבין את הרצון ליישב את התנ״ך עם הפילוסופיה. אבל עם יד על הלב, האם הפרשנות הזאת לא פוגעת ביושרה האינטלקטואלית? הרי אף אדם בקריאה של התנ״ך לא היה מעלה על דעתו את הפרשנות המורכבת של הרמב״ם, הרי קריאה פשוטה ואובייקטיבית מצביע על תפיסה מיושנת שהייתה קרובה למה שמקובל באותה תקופה על אלהים חצי אנושי שמזהיר לא לעבוד את האלהים האחרים (״המתחרים״), תיאורים פרימיטיביים על אלהים המשוחח להנאתו עם אנשים, ורוצה מהם קרבנות. אין שם ולו רמז קל לשום תפיסה פילוסופית הדומה לתפיסת אריסטו. כך גם חז״ל בנוסח התפילה ושאר המצוות שתיקנו והרחיבו. האם אנחנו ישרים עם עצמנו כאשר מעמיסים את כל התפיסות הפילוסופיות של ימי הביניים על התנ״ך?
השאלה היא האם ומתי להשתמש בקריאה של סוד ולא פשט. לדעתי (להבנתי זו גם דעת הרמב"ם). כאשר מבינים שדברים בפשט לא נכונים (גוף לאל למשל). אפשר ללכת בשלוש דרכים (על פי הרמב"ם ביחס לחז"ל בהקדמה לפרק חלק): 1. להחזיק בפשט ולכפור בשכל - האם מחזיק עמדה לא נכונה אך לפחות חי טוב. 2. להחזיק בשכל ולכפור בפשט - אולי תפיסה יותר נכונה אך באה על חשבון חיי הבחרה של האדם . 3. לפרש את התנ"ך כסוד. מה שלדעתי נותן ראיה לגישה השלישית היא העבודה שמה שכתוב בתנ"ך היום (יותר משלושת אלפים שנה לאחר מכן!!!) עדיין מביא את החברה למקום הטוב ביותר: שלמות המשפחה, החברה... לכן מי שכתב את הדברים היו לדעתי ללא ספק פילוסופים מכוון שלא מוצאים במקרה מתקון כה מוצלח ולכן הם הבינו את מהות האדם וזה נותן תוקף לפרש אותם לפי הסוד. הוסיף שני דברים למי שלא משתכנע מן הדברים הראשונים: