מה עמדתך בנוגע לטענה שלא משנה מה, תמיד מה שמניע את האדם בכל פעולה "רצונית" שלו זה סיפוק עצמי?
פירוט: יש טענות שלאדם יכולות להיות תכליות אחרות כמו מימוש אידיאל מסוים, לדוגמה - עזרה לחלשים. הטיעון הנגדי הוא כזה: או שטמוע באדם לעשות את מה שעוזר לחלשים אבל אז הוא פועל "על אוטומט" כמו רובוט שתכנתו לעשות מה שעוזר לחלש. או שהיא רצונית, אבל לשם כך צריכה להיות סיבה שבגינה הוא רוצה לעשות מה שעוזר לחלשים. אפשר להוסיף חוליות בשרשרת: "הוא עוזר לחלש כי זה מוסרי" אם כך, למה הוא עושה את מה שסובר שמוסרי?
יטענו "כי זה מה שהוא חושב שצריך לעשות" פה מגיע הטיעון הבא: מה הכוונה צריך לעשות? צריך זה מושג שמותנה בנקודת יחוס מסוימת, נניח "הפעולה שתיישם את מטרת המוסר (תהא אשר תהא)" ואז חזרנו ללופ, למה הוא רוצה לעשות את מה שמיישם את המוסר וכן הלאה.
המסקנה המתבקשת היא שבסוף המעשה מתבצע כדי לספק את האדם עצמו, כמו אכילה שנועדה להשביע את הרעב, ותכליתו של כל אדם תמיד תהיה סיפוק עצמי.
אני מאוד לא מסכים, האדם הוא יצור עם יכולות יותר גבוהות שיכול להגיע לאושר רק על ידי חיבור לערכים גדולים ממנו (עם ישראל, שוויון, פילוסופיה, דת). אפשר להגיד שמכוון שהאדם נזקק לדברים אלו הוא בסך הכל רוצה לממש עת עצמו אך זה הסתכלות לדעתי מאוד לא נכונה למציאות - האדם מוכן למסור את עצמו לערכים אלו ולכן לא מדובר במימוש עצמי אלא בשאיפה לנשגב שזה בדיוק ההפך. העמדות שטוענות שהמטרה מימוש עצמי בדרך כלל הם שלב ראשון לרדיפת תאוות וריקנות.