מסורה

מטרת הרמב"ם בתחילת משנה תורה (אפשר להשוות את המבוא למשמה ולדעתי אז מבינים יותר טוב) היא להסביר למה צריך פסקה אחידה כמו שהוא עושה במשנה תורה. הסיבה לכך היא שבגלל הגלות ההלכה לא יעילה וגם מלאה במחלוקות שלדעת הרמב"ם רק צד אחד בהם צודק. תיקון המצב וחזרה לדגם של רבי יהודה הנשיא והמשנה הוא המטרה של הרמב"ם בכתיבת משנה תורה - ממנו הוא לוקח השראה וגם מקווה לקבל סמכות בצורה דומה.

לא נתת תשובה, רק שינית את השאלה. אם זו היתה מטרת הרמב״ם, הוא היה מדגיש את הנכונות של ההלכות, ואת החשיבות של הלכה אחידה שמהווה אמת. הרמב״ם הדגיש את המסורה, כלומר, את המקום ממנו הגיעו ההלכות. באותה ההקדמה הרמב״ם גם כותב שהוא לא יצטט את המקורות להלכות שלו, כי אמת היא אמת (את אותה הגישה פגשנו גם במורה), ולכן, כשהרמב״ם מתאר לנו את המסורה, יש חשיבות למקום ממנו ההלכות הללו הגיעו. את אותו הדבר ניתן לראות בהקדמה לשמונה פרקים, שם מסביר שבפרקי אבות נאמרו דברים בשם אומרם, בשביל לתת להם תוקף.

אני חושב שיש שני אפשרויות: 1. הרמב"ם בצעירותו הגיע חשב שיש חשיבות עליונה למסורת - לכן הוא מדגיש אותה בפירוש למשנה ובמשנה תורה ופחות במורה נבוכים - זאת מכוון שבבגרותו הוא חשב שהעיקר הוא אמת הטענה והוא גם הגיע למסכנה שניתן להוכיח פילוסופית את אמת התורה על פי ניתוח ההשפעה החברתית של המצוות. זה יכול להיות הסיבה שהוא לא מפתח טעמי מצוות בספריו ההלכתיים באופן שיטית ואף מזכיר את החלוקה בין מצוות שמעיות לשכליות בשמונה הפרקים. 2. הרמב"ם מדגיש דברים שונים בחיבורים שונים. מכוון שהוא מדבר עם אנשים מסוימים שאינם מסוגלים להבין את טעמי המצוות - אז הוא מדגיש את המסורת. במורה הוא מדבר עם אנשים שיכולים להבין את טעמיהם של כלל המצוות ולכן הוא מפתח שם יותר את הנושא של האמת והטוב שבמצוות ופחות את נושא הסמכות. אני יותר נוטה לאפשרות השנייה מכוון שלדעתי אפשר לראות רובד אזוטרי גם בשמונה הפרקים ואפשר לראות לכל הפחות ניצנים של הגישה שבמורה גם בספרים ההלכתיים שהוא כתב לפני.

אפשרות נוספת: 3. הרמב"ם האמין בנבואה.

אני מניח שאתה מדבר על נבואה על טבעית שמוסרת מידע על שכלי. אפשרות נכונה לגבי הוגים מסוימים (ריה"ל רס"ג) - לא אצל הרמב"ם במורה מכוון שהוא לא מסביר את המצוות באמצעות נבואה (בניגוד לרס"ג וריה"ל). גם מדבריו על הנבואה (מורה נבוכים חלק ב פרקים לב-מח) זה נראה שזה לא עמדתו של הרמב"ם.