אתה אומר שהרמב"ם האמין לדעתך בהשארת הנפש, לאיזו השארת נפש כוונתך? ממש מה שנתפס ע"י המאמינים בימינו? כי אני זוכר שהרמב"ם מדבר על כך שהאמיתות שהאדם רוכש בחייו מתמזגות [ביטוי שלי] עם 'השכל הפועל', וזו השארת הנפש. זה סוג של השארת נפש שנראה לי שרוב האנשים בימינו אם לא כולם, לא היו מתרגשים ממנה, ולא היו מוכנים להתאמץ בשבילה.
נוגע להמשך קיומה של הנפש לאחר המוות, למיטב זכרוני הרמב"ם לא מדבר על התמזגות בתוך השכל הפועל (זה קיים אצל אבן רושד ואצל אבן רושדים יהודים שאכן מבטלים את הקיום האישי את הנפש לאחר המוות). הרמב"ם מדבר על הזדהות עם רעיונות נצחיים (הלכות יסודי התורה פרק ד למשל). לדעתי זה אומר שלשיטת הרמב"ם הצירוף האישי של הידיעות של כל אחד מאתנו הוא ששורד לאחר המוות. לשיטתו זה העונג הכי גדול מכוון שהעונג הגדול ביותר בחיים היא הבנה שכלית וזה מה שיש לאחר המוות ועוד ללא כל הפרעות גופניות. כמו לימוד מתמיד. אכן זה נכון שחלק גדול ואפילו רוב האנשים לא היו מעוניינים בכך, לשיטת הרמב"ם הרמב"ם הם בורים מדי ולא הבינו כלום בחייהם ולכן לא חשו את העונג הגדול שיש בהבנה שכלית. לשם כך חשוב להאמין בתחיית המתים - כדי שאותם אנשים יחשבו שהם יקבלו שכר גופני לאחר מותם.
'צירוף הידיעות' הזה הוא בעל תודעה? שאם לא - מה העונג הזה בדיוק?
הרמב"ם לא באמת עוסק בנושא התודעה שהוא שאלה קצת מודרנית. אני מניח שהוא היה אומר שכן. זה הוסף של ידיעות בעל עצמאות ולכן בעל סוג של תודעה שכליות ולא רגשית.
אז אם אין המשכיות ל'אני' שלפני המוות, מה יש לבנאדם מזה שהאמיתות שהוא רכש ממשיכות להתקיים אחר מותו? אם מדובר בדברים שהוא חידש והאנושות נהנית מהם, אני שומע [למרות שזה לא יועיל כלום למת עצמו, עדיין אנו רואים שאנשים מאוד רוצים להשאיר זכר]. אבל אם מדובר בכך שגם הוא יודע ששתים ועוד שתים הן ארבע [וכו'], מה יש לו מזה?
לא מדובר במטמטיקה מכוון שזה לא מושכלות אלא מדעים מקדימים (כמו לגויקה). לדעת הרמב"ם ה'אני' האמיתי של האדם זה המושכלות שלו ולא דברים אחרים (רגשות או נמוך מכך הרגשות פיזיות). לכן האדם האמיתי ממשיך לאחר המוות ומה שלא ממשיך זה הדברים הפחותים שהפריעו לו להתקיים. אני מוכרח להגיד שאכן דבריו של הרמב"ם לא ממש שכנעו אותי ואני מסכים בנושא הזה יותר עם רבי חסדאי קרשקש מאשר אם הרמב"ם.