בין הרמב״ם לחוקריו
המאמר, "בין הרמב"ם לחוקריו", מאת פרופ' שלום צדיק, מציג ביקורת מעמיקה על ספרו של עומר מיכאליס, "עת לעשות לה' הפרו תורתך", העוסק בהרמב"ם ומנתח את "שיח המשבר" בשתי יצירותיו המרכזיות – "משנה תורה" ו**"מורה נבוכים". מיכאליס טוען כי הרמב"ם הציג את המסורת ההלכתית והפילוסופית כנתונות במשבר עמוק כדי להצדיק את המהלך המהפכני שבכתיבת ספריו, וזאת מתוך מודעות היסטורית ואף בהשפעת הוגים כמו אבן סינא ואלע'זאלי**. גישתו המחקרית של מיכאליס מתמקדת בניתוח הפן הרטורי (שיח) של הטקסט, תוך הימנעות מניסיון להבין את תודעתו של המחבר או את הרעיונות הנצחיים שהניעו אותו, בהתאם לגישה המחקרית הפוסט-מודרנית המשתרשת במדעי הרוח.
שלום צדיק מותח ביקורת חריפה על הכיוון המחקרי הכללי שהספר מייצג, ומדגיש כי ההתרכזות הבלעדית ב**"שיח"** במקום ב**"תוכן ההגותי"** פוגעת בהבנת דברי הרמב"ם. לשיטתו, אימוץ גישה זו, הדומה לעמדת הסופיסטים ביוון העתיקה, מעוות את הבנתו של הוגה שתמך באידאות וחי במציאות היסטורית שבה השיח היה נקודה צדדית בלבד. צדיק טוען שהעדפת הניתוח הרטורי במחקר על הרמב"ם באה על חשבון הבנת דעותיו ותודעתו ההיסטורית, ואף מעמיד את המחקר הפוסט-מודרני כולו כ"טפיל" שמאיים להפוך את העיסוק ברמב"ם ובפילוסופיה לבלתי חשוב, וקורא שלא לקשור את גורל מדעי הרוח בגורלו המפוקפק של הפוסט-מודרניזם.
הטענה המרכזית של פרופ' צדיק היא שמיכאליס וחוקרים שקדמו לו החסירו את נקודת החידוש המרכזית של הרמב"ם ביחס למסורת האריסטוטלית, והיא ההשלכה החברתית ההרסנית של הסתרת הסוד. המטרה העיקרית של "מורה נבוכים" לא הייתה רק לאפשר לאדם הדתי להיחשף לסודות הפילוסופיה, אלא לאפשר לפילוסוף להיות אדם דתי. הרמב"ם כתב את ספרו כדי למנוע מ**"הנבוך"** – אדם דתי ומשכיל למחצה – להפוך ל**"כופר בעיני עצמו"** כתוצאה מהמתח בין השכל לאמונות הפשט, ובכך להתרחק מקיום מצוות. על פי צדיק, חשיפת הסוד ומתן פרשנות פילוסופית מחודשת (כדוגמת נושא ההשגחה) הייתה כלי חינוכי חיוני למען שלמות החברה והרצף ההלכתי, והיא מהווה את הקשר האמיץ ביותר בין "משנה תורה" ל**"מורה נבוכים"**.