חוקי התורה ושאלת המוסר הטבעי בהגותו של רבי לוי בן גרשום
המאמר, "חוקי התורה ושאלת המוסר הטבעי בהגותו של רבי לוי בן גרשום", מאת פרופ' שלום צדיק, מנתח לראשונה את עמדתו המורכבת של רלב"ג בנוגע ליחס שבין מצוות האל לבין המוסר הטבעי (החוק הטבעי). צדיק מצביע על כך שרלב"ג קובע באופן גורף כי לכל המצוות יש טעם שכלי ברור והן נובעות מחוכמה ומיושר. רלב"ג אף טוען כי חוקי התורה "מושכים בעצמותם" את האדם לקיימם, כיוון שהם מתאימים ל**"טבעי האנשים"** ומביאים תועלת חברתית מבוררת, בניגוד לחוקי העמים. בכך תומך רלב"ג בעמדה המכירה במוסר טבעי כלל-אנושי המהווה בסיס לחוק האלוהי.
המאמר מתמקד במתח פנימי הקיים בהגותו של רלב"ג ביחס ל"חוקים" (המצוות הפולחניות). מחד, רלב"ג טוען שהם בעלי תועלת רציונלית, ומאידך הוא מצהיר כי טעמיהם אינם ניתנים לידיעה מדרך "החכמה והעיון". פרופ' שלום צדיק מציע פתרון לסתירה זו על ידי בחינת עמדתו של רלב"ג על ייחודיות נבואת משה. הפתרון הוא שההבחנה היא בין מצוות שטעמיהן נגישים לשכל האנושי הכללי לבין מצוות שטעמיהן הרציונליים דורשים השגה נבואית גבוהה יותר, הנגישה רק למשה רבנו בשל "שכלו השלם". המצוות הפולחניות, לפיכך, אינן חסרות טעם, אלא טעמן הוא מעבר להשגת ההיגיון האנושי הרגיל.
פרופ' צדיק מסכם ומסיק כי עמדתו הדומיננטית של רלב"ג היא תמיכה מפורשת במוסר הטבעי, שכן הוא רואה בחוקי התורה חוקים שתואמים את הטבע האנושי וזוכים להערכה רציונלית. בכך מערער המאמר על ההנחה המחקרית המקובלת, שלפיה רבי יוסף אלבו היה ההוגה היהודי הראשון שתמך באופן ברור במוסר טבעי. לבסוף, צדיק דן בשאלת שינוי התורה ומראה שבעוד רלב"ג רואה את התורה כנצחית כיחידה שלמה, הוא מאפשר שינויים בפרטיה כאשר אלה נדרשים כדי לקדם את כוונת התורה ואת מטרתה הסופית.