מוסר טבעי ותורת משה בהגותו של ראב"ע
המאמר, "היחס בין חוק טבעי לציווי אלוהי בהגותו של ר' אברהם אבן עזרא", מאת פרופ' שלום צדיק, מנתח את עמדתו המורכבת של ר' אברהם אבן עזרא (ראב"ע) בשאלת היחס בין חוק טבעי לחוק אלוהי. צדיק בוחן את שאלת האוניברסליות של חוקי התורה ואת מעמדם של החוקים המדיניים שנועדו לכאורה רק לישראל. ראב"ע קובע כי חוקי התורה (המכונים על ידו "כללים") הם אוניברסליים, נצחיים, ומתאימים לכל האנשים בכל זמן, כיוון שהם עולים בקנה אחד עם השכל האנושי. למרות זאת, הוא מחלק את מצוות התורה ל**"כללים"** המובנים לשכל, ול**"פרטים"** (כללי יסוד) שהם גזירות דתיות ספציפיות המיועדות רק לעם ישראל, ובכך יוצר מתח בין אוניברסליות לייחודיות.
פרופ' שלום צדיק מצביע על כך שראב"ע רואה את הציווי האלוהי ככלי שנועד להעביר את החוק הטבעי ואת הדעות הנכונות בצורה יעילה יותר להמון. החוק הטבעי הוא אמנם אוניברסלי, אך הוא אינו מספיק לבדו כדי ליצור סדר מדיני וחברתי שלם. לכן, החוק האלוהי של התורה, בהיותו ממוסד ומצווה, מסייע לפרטים להגיע לשלמות ולקיים את המצוות בהתאם לטבעם. יתרה מזו, צדיק מדגיש שראב"ע קובע שהציוויים האלוהיים נועדו גם להשיג תכלית מיסטית ואסטרולוגית סמויה, שמטרתה לשמור על עם ישראל על ידי הבאתו למצב של שלמות רוחנית שאינה תלויה ב״כוכבים״ או בחוק טבעי גרידא.
שלום צדיק מסכם וקובע כי בהגותו של ראב"ע קיים שילוב ייחודי בין עמדה פילוסופית-אריסטוטלית לבין תפיסה דתית-מיסטית. הציווי האלוהי בראייתו אינו רק אמצעי ליישום חוק טבעי או מוסר שכלי גלוי, אלא יש לו תכלית נסתרת המיועדת להשיג שלמות אנושית וגאולה מעבר לגבולות ה״טבע״. המאמר מספק קריאה חדשה לעמדתו של ראב"ע ומוכיח כי החוקים המדיניים והמשפטיים של התורה, אף שהם משותפים לחלקים מחוקי העמים, מונחים על ידי מטרה על-טבעית ואינם יכולים להשתנות, בניגוד לחוקים המדיניים של בני האדם.